המועדון היעקוביני – הבדלי גרסאות

(בעצם)
 
==המונטנרדים והנפילה==
לאחר סילוק בריסו ושותפיו, הגיעו היעקובינים לשיא כוחם והשפעתם. ב-21 בספטמבר 1792 שינו את שמם ל"חברת ידידי החירות והשוויון." בשיאם ב-1793 היו להם יותר מ-6,000 סניפים ברחבי צרפת ומחוצה לה{{הערה|Peter McPhee, A Social History of France 1780-1914, Palgrave Macmillan, 2003. עמ' 60.}} ובערך חצי מיליון חברים רשומים.{{הערה|Robert R Palmer, The World of the French Revolution, Routledge, 1971. עמ' 46.}} היו להם נציגויות בנחלות הגרמניות הכבושות ואגודות מחתרתיות באירופה; ב[[ממלכת מייסור]], [[טיפו שולטן]] הכריז על עצמו כ"אזרח טיפו" וייסד מועדון יעקוביני יחד עם קצינים צרפתים שסייעו לו במלחמתו בבריטים.
 
עם השלטת הגישה הפופוליסטית-סמכותנית, קיבל המושג "יעקוביני" את המשמעות שהוא נושא עד היום בשיח הפוליטי הצרפתי: תמיכה במדינה ריכוזית חזקה (עם רשות מחוקקת יחידה ולא מחולקת לשני בתים, בין היתר) וקנאות דוגמטית בהכפפת כל המערכות והחברה לעקרון זה. הז'ירונדינים, במהלך משפט לואי השישה-עשר וגם אחר כך, תבעו התחשבות רבה יותר במחוזות הפרובינציה וביזור סמכויות מה. הדבר גונה על ידי המונטנרדים כ"פדרליזם", חתירה תחת אחדות הרפובליקה החדשה. הצורך לקנות את תמיכת ההמונים דחף אותם באוגוסט לאמץ גם מדיניות כלכלית פופוליסטית והטלת מחירי מקסימום ופיקוח הדוק. במקביל, דיכאו את ה"נזעמים" הפריזאים שהטיפו לכך ביתר שאת. במקביל הוקמו סמכות מרכזית חזקה לניהול המלחמה, "הוועד לשלום הציבור", שנטל לידיו כוחות עצומים וגייס את כל משאבי המדינה למאבק באויב. הועברו חוקים שזירזו את ההליך הפלילי והפכו כמעט כל אדם לחשוד.