יצחק סטנוב – הבדלי גרסאות

דמותו של סטנוב הייתה שנויה במחלוקת גם בימיו וגם לאחר מותו. יצירתו היא בחלקה הגדול [[פסאודואפיגרפיה|פסאודואפיגרפית]]: את חיבוריו כתב בסגנונות רבים ושונים, וחלק מהם הציג כאילו נכתבו על ידי חכמי ישראל בדורות הקודמים; וממילא התייחסו אליו כאל קל דעת במקרה הטוב, וכאל זייפן ורמאי במקרה הרע. וכן נראה מ[[הסכמה]] שכתבו חמשה רבנים ובתוכם רבי [[יוסף תאומים]] לספרו "משלי אסף" (והסכמה כנראה מזויפת): "לא נודע מי חברה, כי מהר"י הנ"ל אומר שכן מצאה וכן היתה, והנראה שבאמת משל הוא, ואולי מהר"י הנ"ל עצמו חיברה אשר זה דברו גם בחיבורו אמרי בינה, כי ידענו את האיש ואת שיחו הצח כי הזמן חלק לו בבינה והחכמה כבוד והדר המליצה תעטרהו... סוף דבר לאו אסף חתים עלוי'". וכן בהסכמת ספרו "קונטרס מספר הזוהר חיבורא תניינא" הציג את ההבדל בינו לבין זייפנים רגילים בכך ש"כל מגנבי דברים גונבים משל אחרים ומיחסים לעצמן, וזה גונב משלו ומיחסם לאחרים". גם דעותיו עמדו בתווך שבין שני המחנות: מצד אחד היה מסור להשכלה ולמדעי הטבע, ומצד שני שאב את ה[[פילוסופיה]] שלו מחכמי [[ימי הביניים]] היהודים והמשיך לשמור [[מצווה|מצוות]], אף כי קרא להתאמות הלכתיות נרחבות. מבקריו בני זמנו כינו אותו "חציו [[מינות (יהדות)|מין]] (=כופר) וחציו מאמין", והמשכילים הקיצוניים לגלגו על צביעותו הדתית. לתדמיתו רבת-הפנים הוסיף גם סגנון לבושו: הוא לבש בגדים גרמניים מודרניים כמו המשכילים, ומעליהם מעיל פולני ארוך כמו שומרי המסורת.

 

 

סטנוב הקדיש את חייו להוצאה לאור של ספרי השכלה עבריים. הוא היה אחוז תשוקה כפייתית כמעט לכתוב ולהדפיס, והשקיע את כל זמנו ומרצו בבית הדפוס שניהל, בספרים שחיבר ובחנות למכירת ספרים שפתח בדירתו. לשם מימון פעולות בית הדפוס הקים ב-[[1794]] את "חברת מרפא לנפש", שהשתתפו בה עשירי ברלין ונתנו מדי שנה סכום כסף נכבד לבית הדפוס. בשנותיו האחרונות התעוור והסתייע בעוזרים לשם הגהת הספרים והדפסתם. על סדר יומו בברלין כתב: