אוברטורה – הבדלי גרסאות

[[תמונהקובץ:Ouverture.jpg|שמאל|ממוזער|250px|העמוד הראשון באוברטורה הצרפתית של באך]]

האוברטורה הופיעה לראשונה ב{{ה|מאה ה-17}}. ה[[טוקטה]] בתחילת [[אורפאוס]] של [[מונטוורדי]] היא שילוב של תרועה ברברית בכל כלי נגינה אפשרי עם קטע מלודי הקרוי [[ריטורנלו]]. מכיוון שזה הפרק האינסטרומנטלי הראשון הפותח [[אופרה]], ניתן לקרוא לו אוברטורה. כצורת אמנות, החלה האוברטורה להופיע ביצירות של [[ז'אן-בטיסט לולי]]. לולי יצר תבנית שמהווה, גם אם הוא עצמו לא דבק בה תמיד, את האוברטורה ה[[צרפת|צרפתית]]ית הטיפוסית עד לתקופת [[יוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גאורג פרידריך הנדל]] (שיצירותיו עשו אותה לקלאסיקה). האוברטורה הצרפתית הזאת מופיעה כמבוא אטי ב"מקצב מנוקד" מודגש (כלומר, יאמבוס מוגזם, אם מתעלמים מן ה[[אקורד]] הראשון) ואחריו פרק תוסס בסגנון פוגאטו. המבוא האיטי חזר תמיד על עצמו והפרק המהיר הסתיים לעתים בשיבה לקצב ולחומר האיטי וחזר גם הוא על עצמו (ראו האוברטורה הצרפתית של באך ב-Clavierübung [תרגיל לכלי-מקלדת] מס' 2). לאחר האובטורה הצרפתית האופראית באה, לעתים קרובות, סדרה של נעימות מחול לפני עליית המסך. מכאן החל השימוש באוברטורה כפרלוד ל[[סוויטה]] והאוברטורה הצרפתית של באך ב"קלאוויראיבונג" מעידה על כך, בהיותה כמות שהיא מבוא לסוויטה של שבעה ריקודים. מאותה סיבה, [[סוויטות תזמורתיות (באך)|ארבע הסוויטות התזמורתיות של באך]] נקראות אוברטורות; ושוב, הפרלוד לפרטיטה הרביעית בקלאוויראיבונג הוא אוברטורה.

באך יכול היה להשתמש באוברטורה הצרפתית לקטעי מקהלה ואפילו לטיפול ב[[כוראל|כוראלים]]ים. כך קרה שהאוברטורה, ששמה יאה לה, לסוויטה התזמורתית הרביעית, הייתה למקהלה הראשונה ב[[קנטטה]] ה[[כנסייה|כנסייתית]] Unser Mund so voll Lachens. המקהלות של הקנטטות Preise Jerusalem den Herrn ו־Höchst erwünschtes Freudenfest כתובות בצורת אוברטורה; ובראשונה משתי הקנטטות הנושאות את השם Nun komm der eiden Heiland משתמש באך בתחבולה מחוכמת להתאים את צורת האוברטורה לטיפול כוראלי.

ההקדמה לאופרה "המייסטרזינגר", עם היותה נעימה מאוד לאוזן כשלעצמה וזקוקה רק לעוד [[אקורד|אקוורד טוניקה]] אחד כדי להביאה לסיום, מאבדת, במידה שאין לשערה, מעידונה כשהיא מסתיימת כך באולם [[קונצרט|קונצרטים]]ים. במעמדה הנאות, השיא, החורג מפרופורציה בכל מצב אחר, מוביל אל עליית המסך, וזו מציגה לפני המאזין שפע כזה של תחושות דרמטיות ומרהיבות, שדי בהן כדי לפצותו על אותו [[קרשנדו]] אינסטרומנטלי ממושך במבוא. ההקדמה ל[[טריסטן]] צוידה בסיום יפה ומותאם כהלכה לשימוש קונצרטנטי, שכתב וגנר עצמו, ואורכו ודקויותיו הניכרים של הדף הנוסף מלמדים, עד כמה לא הייתה ההקדמה המקורית מכוונת לקיום עצמאי. ואחרונה בשורה, ההקדמה ל[[פרסיפל]] היא חיבור מוזיקלי, שאם כי וגנר השלים אותו לביצוע קונצרטנטי בהוספת כמה תיבות, הרי כוחו ובהירותו באים לביטוי באופן המובהק ביותר כ[[פרלוד]] למתכונת כבירה כזו או אחרת. הפרלודים התזמורתיים לארבע הדרמות של [[טבעת הניבלונגים|מחזור הטבעת]] חבים את כל משמעותם להיותם הכנות גרידא לעליית המסך; ואי אפשר לומר על יצירות אלה שיש להן אוברטורות יותר משאפשר לומר זאת על "פלסטף" של [[ג'וזפה ורדי|ורדי]] ו"סאלומה" של [[ריכרד שטראוס|שטראוס]], שבהן המסך עולה עם צליל המוזיקה הראשון.

לדוגמה, [[פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי|צ'ייקובסקי]] לא סיווג את "[[הפתיחה 1812]]" כ[[פואמה סימפונית]] והיא נודעת כאוברטורה קונצרטנטית. גם "רומיאו ויוליה" שלו, הנודעת לא פחות, מתויגת כ"פתיחה בנוסח פנטזיה". במועד מוקדם יותר בהתפתחות המוזיקה של [[המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית|התקופה הרומנטית]], כתב [[פליקס מנדלסון|מנדלסון]] את הפתיחות "מערת פינגל" (המוכרת גם בשם "ההיברידים") ו"ים שקט ונסיעה צלחה", ו[[הקטור ברליוז]] חיבר את "קרנבל רומאי", בלי לייחס אותן לאיזו שהיא ליברית.

גם מלחינים כמו [[רוברט שומאן]] כתבו אוברטורות, המבוססות על חומר ספרותי משל [[פרידריך שילר]], [[ויליאם שייקספיר]] ו[[יוהאן וולפגנג פון גתה]], כמו "הכלה ממסינה", "יוליוס קיסר" ו"הרמן ודורותיאה". אף כי טיפוסי אוברטורות אלה שואבים את ההשראה המוזיקלית שלהם מיצירות אלה, שומאן לא כתב מוזיקה לכל היצירה, כפי שהיה כותב לאופרה, שאז היו האוברטורות נכנסות לקטגוריה שנידונה לעיל. הן שומאן והן צ'ייקובסקי שילבו, למעשה, קטעים מן ה[[המנון]] ה[[צרפת|צרפתי]]י, "לה מארסייז", באוברטורות שלהם, "הרמן ודורותיאה" ו"1812", אות לאופיין העצמאי של אוברטורות מסוג זה.