פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 10,948 בתים ,  לפני 3 שנים
הרחבה
בשנת [[1956]], ביקש הגינס ממשלת בריטניה להכיר בפדרציה כ[[דומיניון]], אך בקשתו נדחתה. באותה השנה גם סיים הגינס את תפקידו, ותחתיו מונה לתפקיד ראשת ממשלת הפדרציה רוי וולנסקי בעל השורשים היהודיים וה[[אפריקאנרים|אפריקאנריים]]. וולנסקי, אשר כהגינס כיהן אף הוא מטעם המפלגה המאוחדת הפדרלית, נבחר לתפקיד בשתי מערכות בחירות שונות ([[1958]] ו-[[1962]]), וכיהן בסה"כ כשבע שנים, עד לפירוק הפדרציה בשנת [[1963]], כעשר שנים לאחר הקמתה. פירוק זה אירע בין השאר עקב תחושות המרמור שחשו השחורים בפדרציה, אשר היוו את הרוב המוחלט של תושבי ניאסלנד ורודזיה הצפונית, משלטון הלבנים הרודזים הדרומיים עליהם. בנוסף, על רקע האצת תהליכי [[דה-קולוניזציה של אפריקה|דה-קולוניזציה באפריקה]] בראשית המעבר ל[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]], החליטה ממשלת בריטניה שזוהי העת לפירוק מושבותיה ולא לאיחודן.{{הערה|Blake, Robert (1977). ''A History of Rhodesia'' (First ed.). London: Eyre Methuen. ISBN 978-0-413-28350-4.}}{{הערה|Welensky, Roy (1964). ''Welensky's 4000 Days''. London: Collins. OCLC 460725368.}} שנות הפדרציה, הביאו את רודזיה הדרומית לידי מעמד בכיר באימפריה, כאשר תושביה הלבנים נהנים מגבולות רחבי ידיים ומהצורך לנהל בעצמם שטחים נרחבים אלו. במקביל, שנים אלו היו שנות ההתעוררות הלאומיות השחורה ברודזיה הדרומית. תנועה זאת צמחה בעיקר מקרב חוגי ה[[אליטה]] העירונית השחורה של שלהי [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]].{{הערה|West, Michael O (August 2002). ''The Rise of an African Middle Class: Colonial Zimbabwe, 1898–1965''. Bloomington, Indiana: Indiana University Press. ISBN 978-0-253-21524-6.}} קבוצה זאת, אשר הטיפה למעמד רב יותר לשחורים בשורות שלטון המושבה, סבלה מדיכוי פוליטי מצד השלטונות הלבנים.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}} על רקע מעמדה ההולך וגובר של הלאומיות הלבנה הרודזית, אל מול כוונתה של בריטניה לסיים את שליטתה במושבה ולצד התגברות תביעותיהם של השחורים לקבל את חלק רב יותר בשלטון, משנה לשנה חשו הלבנים מאוימים יותר ויותר.
 
על רקע מה שהסתמן ככישלון פרויקט הפדרציה בניצוחה של המפלגה המאוחדת הפדרלית, ועקב המצע הליברלי והמתקדם ביחס לזכויות השחורים שהציגה המפלגה בבחירות [[1962]] לראשות ממשלת רודזיה הדרומית, ספגה המפלגה מפלה בבחירות.{{הערה|Rowe, David M (2001). ''Manipulating the Market: Understanding Economic Sanctions, Institutional Change, and the Political Unity of White Rhodesia'' (First ed.). Ann Arbor, Michigan: University of Michigan Press. ISBN 978-0-472-11187-9.}} בבחירות אלו, עם 54.9% מסך קולות הבוחרים, עלתה לשלטון מפלגת [[החזית הרודזית]] (RF) בעלת המצע הלאומי והשמרני. את המפלגה הנהיגו הפוליטיקאים יוצאי קרבות [[מלחמת העולם השנייה]] [[וינסטון פילד]] ו[[איאן סמית]]. פילד מונה לראשות הממשלה, וסמית שימש כסגנו.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}
 
==היסטוריה==
===הקמת המדינה והתבססותה===
{{ערך מורחב|הכרזת העצמאות של רודזיה}}
לקראת אמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]], כאשר מושבת [[רודזיה הדרומית]] נשלטה על ידי ראש הממשלה [[וינסטון פילד]], החלה הממשלה פועלת באופן מואץ להשגת הכרה בריטית בעצמאותה של רודזיה. עם זאת הניסיונות של פילד להשיג זאת כשלו. לפיכך, ב-[[13 באפריל]] הדיחה מפלגת השלטון את פילד.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}} במקומו, סגנו של פילד, [[איאן סמית]], מונה לראשות הממשלה.{{הערה|Caute, David (June 1983). ''Under the Skin: The Death of White Rhodesia'' (First ed.). Evanston, Illinois: Northwestern University Press. ISBN 978-0-8101-0658-1.}} סמית נתפס כמי שיידע לקדם את עצמאותה של רודזיה בצורה אפקטיבית, תוך נכונות רבה יותר להתעמת עבור כך עם בריטניה.{{הערה|Wessels, Hannes (July 2010). ''P K van der Byl: African Statesman''. Johannesburg: 30° South Publishers. ISBN 978-1-920143-49-7.}} איאן סמית, חוואי ממרכזה של רודזיה, התגאה בשירותו ב[[חיל האוויר המלכותי]] בעת [[מלחמת העולם השנייה]], אז גם ספג פציעה קשה בעת אחד הקרבות. סמית, אשר מונה לראשות הממשלה כשהוא בן 45 בלבד, נתפס ככריזמתי והוא היה גם למעשה ראש הממשלה יליד הארץ הראשון של רודזיה הדרומית. מהלך ההדחה של פילד המתון יחסית, זכה לביקורת רבה בקרב חוגי מפלגת [[הלייבור]] בבריטניה, ומנהיגה [[הרולד וילסון]], אז יושב ראש האופוזיציה לממשלת דאגלס-יום, כינה את מהלך ההדחה "אכזרי".{{הערה|Wilson, Harold (1974) [1971]. ''The Labour Government, 1964–70: A Personal Record''. Harmondsworth, England: Penguin Books. ISBN 978-0-14-021762-9.}} כמענה לביקורות אלו טען סמית שהוא דוגל בדרך ביניים המתנגדת הן לשלטון [[לאומנות|לאומני]] שחור והן ל[[אפרטהייד]], והוסיף כי מדיניותו ושאיפתו לעצמאות רודזיה תועיל הן לאוכלוסייתה הלבנה והן לזו השחורה. סמית הצהיר מעל כל במה כי לא תהיה ברודזיה במהלך שנות חייו "ממשלה לאומנית אפריקאית".{{הערה|Hall, Lee (27 May 1966). [https://books.google.co.il/books?id=XVYEAAAAMBAJ&pg=PA22&dq=%22&redir_esc=y&hl=iw#v=onepage&q&f=false "Rhodesia's Face of Defiance"]. ''Life'' (New York: Time, Inc.): 22–30. Retrieved 11 June 2013.}}
{{להשלים|נושא=מדינות אפריקה}}
[[קובץ:Smith et Wilson.jpg|270px|ממוזער|וילסון (מימין) וסמית באחת מפגישותיהם במהלך שנת 1965]]
בתגובה לעלייתו לשלטון של סמית, ולנוכח מה שנתפס כדעותיו הקיצוניות וכסירובו לתת לשחורים כל חלק בשלטון, הגיבה בריטניה בהגברת הלחץ המדיני על ממשלתו. בחודשים מאי ויוני [[1964]] ספקי נשק אמריקנים ובריטיים הטילו [[אמברגו]] לא פורמלי על מכירת נשק ל[[כוחות הביטחון של רודזיה]]. בעוד באותו החודש, הודיע ראש הממשלה הבריטי דאגלס-יום לסמית כי רודזיה הדרומית לא תוזמן להשתתף בכנס ראשי ממשלות [[חבר העמים הבריטי]] אשר תוכנן להיערך מספר שבועות לאחר מכן ב[[לונדון]]. צעד זה נתפס ברודזיה ככזה שנועד להעליב את סמית באופן אישי.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}{{הערה|שם=Berlyn, Phillippa (April 1978)}} בספטמבר [[1964]], בניסיון לפתור את המשבר ולהרגיע את הרוחות, הזמין דאגלס-יום את סמית ללונדון, שם דנו השניים. דאגלס-יום קבע שבריטניה תסכים להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות, אך התנה זאת בכך שהעצמאות תהיה "מקובלת על העם במדינה בכללותו" (acceptable to the people of the country as a whole), כולל האוכלוסייה השחורה. סמית, משוכנע שהשחורים יתמכו בכך, הסכים. כעבור זמן קצר הוקפא המשא ומתן עקב הבחירות המתקרבות ל[[הפרלמנט הבריטי|פרלמנט הבריטי]], אשר תוכננו להיערך כחודש לאחר מכן באוקטובר אותה השנה. דאגלס-יום התחייב בפני סמית שהמשא ומתן יחודש מיד לאחר הבחירות, אז תעמוד בפניו יד חופשית יותר להעניק לרודזיה הדרומית עצמאות תוך כשנה.{{הערה|שם=Berlyn, Phillippa (April 1978)}} מרוצה חסר סמית לסולסברי. במערכת הבחירות, דאגלס-יום הפסיד לבסוף. בתוך כך, הסיכומים בין סמית לדאגלס-יום ירדו לטמיון עם עלייתה של [[מפלגת הלייבור]] לשלטון.
 
במערכת הבחירות לפרלמנט הבריטי של אוקטובר [[1964]], ניצחה הלייבור בראשות מנהיגה [[הרולד וילסון]], אשר התמנה מייד לראשות ממשלת הממלכה. כראש ממשלה, העמיד וילסון מול רודזיה קו ליברלי, ביקורתי ואנטי-קולוניאליסטי.{{הערה|שם=Berlyn, Phillippa (April 1978)}} אל מול זאת בחר סמית לשאוף לענות על התנאי שהציב בפניו ראש הממשלה הבריטי הקודם - הוכחת רצונה של האוכלוסייה בעצמאות. לפיכך, כינסה ממשלת רודזיה כבר באותו החודש קבוצה של כמה מאות מנהיגים שבטיים שחורים על מנת לדון עמם בשאלת העצמאות. הכינוס, אשר זכה לביקורת רבה בעולם ובקרב ארגוני ההתנגדות השחורים, הסתיים בכך שחברי הכינוס קיבלו את הצעת הממשלה לעצמאות פה אחד. מספר ימים לאחר מכן, ב-[[5 בנובמבר]], ארגנה הממשלה [[משאל עם]] בעניין שאלת העצמאות. במשאל, אשר יועד לאוכלוסייה הלבנה בלבד, כ-90% מכלל הבוחרים הביעו תמיכה בעצמאות.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}
 
לאחר משאל העם וכינוס ראשי השבטים, הכריז סמית כי דרישתה של בריטניה לכך שהעצמאות תהיה מקובלת על כלל העם, נענתה. מעבר לכך טען, אין סיבה כעת שבריטניה לא תסכים להכיר בעת בעצמאות רודזיה. בתום דבריו קרא לבריטניה לשלוח נציג לסולסברי להידבר עמו. וילסון סרב, ודרש להמשיך את המשא ומתן בלונדון, באופן אישי מול סמית. על רקע חוסר הסכמה על המשך אפיק ההידברות בין הצדדים, המשא ומתן נקלע בחודשים הבאים לקיפאון מתמשך.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}} בין החודשים אפריל ומאי הייתה מצויה רודזיה בעיצומה של מערכת בחירות סוערת לפרלמנט, בהן קראה החזית הרודזית בראשות סמית לעצמאות מידית. על רקע זה, מערכת הבחירות גרמה להקצנת הרטוריקה של מנהיגי המיעוט הלבן ברודזיה. לבסוף, זכתה החזית ב-50 מושבים מתוך כלל ה-65, תוך כדי שהיא מבצרת בכך את עוצמתה הפוליטית.{{הערה|שם=Wood, J R T (April 2008)|Wood, J R T (April 2008). ''A Matter of Weeks Rather Than Months: The Impasse Between Harold Wilson and Ian Smith: Sanctions, Aborted Settlements and War 1965–1969''. Victoria, British Columbia: Trafford Publishing. ISBN 978-1-4251-4807-2.}}{{הערה|שם=Fedorowich, Kent; Thomas, Martin, eds. (2001)|Fedorowich, Kent; Thomas, Martin, eds. (2001). ''International Diplomacy and Colonial Retreat''. London: Frank Cass. ISBN 978-0-7146-5063-0.}}
 
נחוש להכריז על עצמאותה של רודזיה בכל מקרה, החליט איאן סמית לצאת בתחילת אוקטובר 1965 ללונדון לפגישה שהגדיר כאחרונה עם ההנהגה הבריטית, במטרה לנסות בכל זאת להשיג ממנה הכרה והסכמה לצעדיו. ללא הפתעה מצד גורם כלשהו, הפגישה בין וילסון לסמית לא עלתה יפה, וב-[[12 באוקטובר]] חזר סמית לרודזיה ללא שום התקדמות. מייד ביום המחרת יצאו השניים בהצהרות טלוויזיוניות בזה אחר זה, וקראו האחד לשני לגלות גמישות בעמדותיו. על רקע הידרדרות השיח בין ראשי הממשלה לוויכוח תקשורתי פומבי, היה נראה שאין עוד בנמצא דרך לפתור את המצב המדיני הסבוך. אך במפתיע, ניסה וילסון בצעד נואש בהמשך חודש אוקטובר למצוא פתרון בכל זאת, ונסע בעצמו לסולסברי על מנת להיפגש עם סמית ולחדש את המשא ומתן. סמית ניסה להציע את תמיכת בריטניה בעצמאות בתנאי להקלת הקריטריונים אשר מנעו מהשחורים במידה רבה את השתתפותם במערכת הפוליטית. כל הצעותיו של סמית היו נראים בפני וילסון כלא מספיק נדיבות, וככאלו שלא יקיימו דמוקרטיה אמיתית ברודזיה. וילסון המשיך לייצג בצורה בלתי מתפשרת את הקו הבריטי המקורי אשר קבע כי "אין עצמאות לפני שלטון רוב" (No independence before majority rule), ולכן התנגד להסתפק בהצעות הפשרה של סמית וממשלתו.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}{{הערה|שם=Young, Kenneth (1969)|Young, Kenneth (1969) [1967]. ''Rhodesia and Independence: A Study in British Colonial Policy''. London: J M Dent & Sons. OCLC 955160.}} ב-[[30 באוקטובר]] שב וילסון ללונדון, לא לפני שסיכם ברגע האחרון עם סמית על שליחת ועדת חקירה מלכותית לרודזיה אשר תשאף למצוא פתרון לסוגיה. עם זאת, הוועדה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, לאחר שהצדדים התקשו להסכים על תנאי עבודתה.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}
 
===תור הזהב הרודזי===