פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 9,695 בתים ,  לפני 3 שנים
הרחבה
===הקמת המדינה והתבססותה===
{{ערך מורחב|הכרזת העצמאות של רודזיה}}
====משא ומתן עם הבריטים====
לקראת אמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]], כאשר מושבת [[רודזיה הדרומית]] נשלטה על ידי ראש הממשלה [[וינסטון פילד]], החלה הממשלה פועלת באופן מואץ להשגת הכרה בריטית בעצמאותה של רודזיה. עם זאת הניסיונות של פילד להשיג זאת כשלו. לפיכך, ב-[[13 באפריל]] הדיחה מפלגת השלטון את פילד.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}} במקומו, סגנו של פילד, [[איאן סמית]], מונה לראשות הממשלה.{{הערה|Caute, David (June 1983). ''Under the Skin: The Death of White Rhodesia'' (First ed.). Evanston, Illinois: Northwestern University Press. ISBN 978-0-8101-0658-1.}} סמית נתפס כמי שיידע לקדם את עצמאותה של רודזיה בצורה אפקטיבית, תוך נכונות רבה יותר להתעמת עבור כך עם בריטניה.{{הערה|Wessels, Hannes (July 2010). ''P K van der Byl: African Statesman''. Johannesburg: 30° South Publishers. ISBN 978-1-920143-49-7.}} איאן סמית, חוואי ממרכזה של רודזיה, התגאה בשירותו ב[[חיל האוויר המלכותי]] בעת [[מלחמת העולם השנייה]], אז גם ספג פציעה קשה בעת אחד הקרבות. סמית, אשר מונה לראשות הממשלה כשהוא בן 45 בלבד, נתפס ככריזמתי והוא היה גם למעשה ראש הממשלה יליד הארץ הראשון של רודזיה הדרומית. מהלך ההדחה של פילד המתון יחסית, זכה לביקורת רבה בקרב חוגי מפלגת [[הלייבור]] בבריטניה, ומנהיגה [[הרולד וילסון]], אז יושב ראש האופוזיציה לממשלת דאגלס-יום, כינה את מהלך ההדחה "אכזרי".{{הערה|Wilson, Harold (1974) [1971]. ''The Labour Government, 1964–70: A Personal Record''. Harmondsworth, England: Penguin Books. ISBN 978-0-14-021762-9.}} כמענה לביקורות אלו טען סמית שהוא דוגל בדרך ביניים המתנגדת הן לשלטון [[לאומנות|לאומני]] שחור והן ל[[אפרטהייד]], והוסיף כי מדיניותו ושאיפתו לעצמאות רודזיה תועיל הן לאוכלוסייתה הלבנה והן לזו השחורה. סמית הצהיר מעל כל במה כי לא תהיה ברודזיה במהלך שנות חייו "ממשלה לאומנית אפריקאית".{{הערה|Hall, Lee (27 May 1966). [https://books.google.co.il/books?id=XVYEAAAAMBAJ&pg=PA22&dq=%22&redir_esc=y&hl=iw#v=onepage&q&f=false "Rhodesia's Face of Defiance"]. ''Life'' (New York: Time, Inc.): 22–30. Retrieved 11 June 2013.}}
[[קובץ:Smith et Wilson.jpg|270px|ממוזער|וילסון (מימין) וסמית באחת מפגישותיהם במהלך שנת 1965]]
 
נחוש להכריז על עצמאותה של רודזיה בכל מקרה, החליט איאן סמית לצאת בתחילת אוקטובר 1965 ללונדון לפגישה שהגדיר כאחרונה עם ההנהגה הבריטית, במטרה לנסות בכל זאת להשיג ממנה הכרה והסכמה לצעדיו. ללא הפתעה מצד גורם כלשהו, הפגישה בין וילסון לסמית לא עלתה יפה, וב-[[12 באוקטובר]] חזר סמית לרודזיה ללא שום התקדמות. מייד ביום המחרת יצאו השניים בהצהרות טלוויזיוניות בזה אחר זה, וקראו האחד לשני לגלות גמישות בעמדותיו. על רקע הידרדרות השיח בין ראשי הממשלה לוויכוח תקשורתי פומבי, היה נראה שאין עוד בנמצא דרך לפתור את המצב המדיני הסבוך. אך במפתיע, ניסה וילסון בצעד נואש בהמשך חודש אוקטובר למצוא פתרון בכל זאת, ונסע בעצמו לסולסברי על מנת להיפגש עם סמית ולחדש את המשא ומתן. סמית ניסה להציע את תמיכת בריטניה בעצמאות בתנאי להקלת הקריטריונים אשר מנעו מהשחורים במידה רבה את השתתפותם במערכת הפוליטית. כל הצעותיו של סמית היו נראים בפני וילסון כלא מספיק נדיבות, וככאלו שלא יקיימו דמוקרטיה אמיתית ברודזיה. וילסון המשיך לייצג בצורה בלתי מתפשרת את הקו הבריטי המקורי אשר קבע כי "אין עצמאות לפני שלטון רוב" (No independence before majority rule), ולכן התנגד להסתפק בהצעות הפשרה של סמית וממשלתו.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}{{הערה|שם=Young, Kenneth (1969)|Young, Kenneth (1969) [1967]. ''Rhodesia and Independence: A Study in British Colonial Policy''. London: J M Dent & Sons. OCLC 955160.}} ב-[[30 באוקטובר]] שב וילסון ללונדון, לא לפני שסיכם ברגע האחרון עם סמית על שליחת ועדת חקירה מלכותית לרודזיה אשר תשאף למצוא פתרון לסוגיה. עם זאת, הוועדה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, לאחר שהצדדים התקשו להסכים על תנאי עבודתה.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}
 
====הכרזת העצמאות והשלכותיה====
{{ערך מורחב|הסגר ביירה}}
לאחר שהגיעו ללונדון ידיעות על כוונה מידית של סמית להכריז על עצמאות באופן חד-צדדי, בשעות הבוקר המוקדמות של ה-[[11 בנובמבר]], נערכה שיחת טלפון בין וילסון לסמית ביוזמת הראשון, אשר ניסה לשכנע את סמית לדחות את ההכרזה ולחדש את המשא ומתן. סמית סרב, וכינס את ממשלתו לפי תוכניתו להצבעה סופית על הכרזת העצמאות. ההצבעה עברה פה אחד, וטקס ההכרזה נקבע לאותו היום.{{הערה|McLaughlin, Peter (1980). ''Ragtime Soldiers: the Rhodesian Experience in the First World War''. Bulawayo: Books of Zimbabwe. ISBN 0-86920-232-4.}} בשעה 11:00, החל איאן סמית להקריא את הכרזת העצמאות. בסופה, אל מול מחיאות הכפיים של הקהל, חתמו חברי ממשלת רודזיה על הכרזת העצמאות, והצטלמו לתמונה רשמית.{{הערה|שם=White, Matthew C. (1978)|White, Matthew C. (1978). ''Smith of Rhodesia: A Pictorial Biography''. Cape Town: Don Nelson. ISBN 978-0909238360.}} בעיני ממשלת רודזיה הכרזת העצמאות סיימה את תקופת המושבה, והפכה את המדינה למדינה עצמאית שהיא [[ממלכות חבר העמים הבריטי|ממלכה בחבר העמים הבריטי]], במעמד זהה לזה של [[אוסטרליה]] לדוגמה.{{הערה|שם=Smith, Ian (June 1997)}}{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}} מספר שעות לאחר הכרזת הצעמאות, הורה ראש ממשלת בריטניה [[הרולד וילסון]] למושל המושבה המפרי גיבס לפטר את ראש ממשלת רודזיה סמית ואת יתר שר הממשלה. גיבס עשה זאת, תוך כדי שהוא מאשים את סמית ואנשיו בבגידה. ממשלת רודזיה הביעה התעלמות מהצעד הפורמלי של גיבס, תוך כדי ציון כי החוקה החדשה של רודזיה לא מקנה למושל המושבה עוד סמכויות שלטוניות בה.{{הערה|Peterson, Robert W, ed. (1971). ''Rhodesian Independence''. Interim History. New York: Facts On File. ISBN 978-0-87196-184-6.}}
 
ממשלת רודזיה ליוותה את הכרזת העצמאות והחודשים שלאחריה בהכרזה על [[מצב חירום]] לאומי, על מנת לייצב את המדינה. בכלל זה נערצו כמה מתנגדים פוליטיים, [[צנזורה]] נכפתה על העיתונות ושאר כלי התקשורת, ותקנות קיצוב הוטלו השימוש ב[[בנזין]]. בדרך כלל החדשות על הכרזת העצמאות התקבלו התקבלו על ידי הלבנים באהדה. גם האוכלוסייה השחורה נמנעה תחילה מתגובות חריפות, מלבד כמה דיווחים על רגימה באבנים של מכוניות של אזרחים לבנים בשכונות שחורות בפאתי [[בולוואיו]].{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}} למרות שכאמור מבקרים זרים שונים מציינים אתה מה שנתפס בעיניהם כשהשלמה של השחורים ברודזיה עם עצמאות ארצם תחת שלטון המיעוט הלבן, ארגוני ההתנגדות השונים של אוכלוסייה הקפידו לגלות ביקורת חריפה על ממשלת סמית, תוך טענה שהם המייצגים האמתיים של השחורים ברודזיה. כך למשל ג'ייסון מויו, איש ארגון ההתנגדות השחור [[ZAPU]] אשר באותה העת שהה בלונדוון, תיאר את הכרזת העצמאות כאקט של "בגידה ומרד" בבריטניה, קבע כי "חייהם של ארבעה מיליוני אפריקאים בלתי חמושים עומדים כעת סכנה".{{הערה|[http://news.bbc.co.uk/onthisday/hi/dates/stories/november/11/newsid_2658000/2658445.stm "1965: Rhodesia breaks from UK"]. London: BBC. 11 November 1965. Retrieved 4 July 2013.}}
[[קובץ:31 Shackleton mail drop Aug1970.jpg|250px|ממוזער|שמאל|מטוס חיל האוויר המלכותי משתתף ב[[הסגר ביירה]], יולי [[1970]]]]
ב-[[25 בנובמבר]], כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות, התכנס הפרלמנט הרודזי לישיבה סוערת.{{הערה|שם=Wood, J R T (April 2008)}} בעוד חברי [[החזית הרודזית]], מפלגת השלטון בעלת הדומיננטיות הרחבה בפרלמנט הביעו שביעות רצון מצעדי הממשלה, הפגינה האופוזיציה צעדים נמרצים. בלט בהתנהלותו חבר הפרלמנט העצמאי אהרן פאליי, אשר טען כי הכרזת העצמאות איננה חוקית. לאחר שקולות המחאה של פאליי לא פסקו, הציע יושב ראש הפרלמנט מפאליי ומכל מי שמתנגד לצעדי הממשלה לעזוב את המקום, ולתת לישיבת הפרלמנט להמשיך כסדרה. פאליי סירב והמשיך להשמיע את מחאותיו, עד שהוצא בכוח מהפרלמנט על ידי כוח המשמר המקומי, תוך כדי שהוא צועק "[[אלוהים נצור את המלכה|אלוהים נצור את המלכה!]]".{{הערה|[http://content.time.com/time/magazine/article/0,9171,842248-1,00.html "Rhodesia: The Shortened Fuse"]. ''Time'' (New York: Time, Inc.). 3 December 1965. Retrieved 24 July 2013.}} בעקבות פאליי יצאו במחאה מהאולם חברי פרלמנט נוספים מהאופוזיציה.{{הערה|שם=Wood, J R T (April 2008)}}
 
כלפי חוץ, הביע ראש ממשלת בריטניה [[הרולד וילסון]] תהדמה על צעדו של איאן סמית. הוא קבע כי הכרזת העצמאית איננה חוקית ומהווה בגידה ומרד בממלכה. נתמך על ידי כלל המפלגות בפרלמנט, לרבות [[המפלגה השמרנית (בריטניה)|השמרנים]] ו[[המפלגה הליברלית (הממלכה המאוחדת)|הליברלים]], קרא וילסון לתושבי רודזיה כולם שלא לשתף פעולה עם ממשלת סמית.{{הערה|שם=Wood, J R T (June 2005)}}{{הערה|שם=Wood, J R T (April 2008)}} תוך כמה שעות מהכרזת העצמאות, התכנסה [[העצרת הכללית של האומות המאוחדות]] לכינוס חירום. בסוף הכינוס, הצביעו 107 חברות העצרת בעד גינוי ממשלת רודזיה, אל מול התנגדותן של שתי מדינות בלבד: דרום אפריקה ופורטוגל. צרפת נמנעה.{{הערה|שם=Wood, J R T (April 2008)}} ביום המחרת, התכנסה גם [[מועצת הביטחון]] לדון במשבר, וקיבלה את החלטה 216 (United Nations Security Council Resolution 216), אשר גינתה את הכרזת העצמאות כגזענית ובלתי חוקית, וקראה לכל המדינות לסרב להכיר בעצמאותה של רודזיה או לסייע לממשלתה. כשבוע לאחר מכן, התכנסה מועצת מועצת הביטחון בשנית וקיבלה את החלטה 217 (United Nations Security Council Resolution 217), אשר הרחיבה את ההחלטה הקודמת. שתי ההחלטות התקבלו פה אחד למעט הימנעות של צרפת.{{הערה|שם=Gowlland-Debbas, Vera (1990)}}
 
בלונדון, נציגיהם של ארגוני ההתנגדות השחורים אשר שהו בעיר קראו לבריטניה להפיל את השלטון הלבן ברודזיה באמצעות פלישה צבאית. לדרישה הצטרפו גם כמה חברי פרלמנט בריטים. עם זאת בבריטניה סירבו לדרדר את המצב למלחמה בין בריטים לבריטים, דבר אשר הופגן גם מצידו של ראש ממשלת רודזיה סמית, אשר קבע כי לא תהיה "מלחמת אחים".{{הערה|שם=Wood, J R T (April 2008)}} ברם פנו הבריטים להטלת [[סנקציות]] כלכליות על רודזיה. בתוך כך הם גירשו את רודזיה מחברות ב[[גוש השטרלינג]], אסרו על [[יבוא]] מרודזיה של [[סוכר]], [[טבק]] ומוצרים אחרים, והטילו איסור על [[יצוא]] [[נפט]] לרודזיה. בניסיון אקטיבי למנוע אספקת נפט ומוצרים אחרים לרודזיה, במרץ [[1966]] הורה וילסון לנתק את קווי האספקה המרכזיים של רודזיה, אשר השתמשה ליבוא וליצוא בעיקר בנמל הים הפורטוגזי בעיר החוף [[ביירה]] שב[[מוזמביק]]. [[הצי המלכותי הבריטי]] לצורך כך הוציא לפועל את [[הסגר ביירה]] - [[הסגר (מלחמה)|מצור ימי]]. עוד קודם לכן, בינואר אותה השנה צפה וילסון כי החרמות והלחץ הדיפלומטי יאלצו את סמית להיכנע לבריטניה "תוך שבועות".{{הערה|שם=Wood, J R T (April 2008)}} בפועל התבדה וילסון כמו רבים אחרים, ורודזיה הצליחה לממש בהצלחה לא מבוטלת את עצמאותה למשך כחמש עשרה שנים, עד לשנת [[1979]].
 
===תור הזהב הרודזי===