הטבת נזקי גוף – הבדלי גרסאות

העקרון השני, עוסק במניעת כפל פיצוי מהניזוק. לאחר שבוסס קשר-סיבתי בין העוולה להטבה, הניזוק מפוצה רק בשיעור נזקו. לדוגמה, אדם שסבל נזק גוף ומקבל טיפול רפואי חינם תחת ה-National Health Service Act, 1946 לא יכול לדרוש פיצוי מהמזיק בעבור הוצאותיו הרפואיות, שכן לא היו לו כאלה, בדומה לעקרון שהוכרע אצלנו בפסק-דין אלחדד נ' סהר, שם הוטב הנזק, לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. באופן דומה, ניזוק, שמעבידו המשיך לשלם לו משכורת בתקופת מחלתו, לא יוכל לדרוש פיצוי בגין אובדן השתכרות מן המזיק.

 

 

===מקור ההטבה===

מלבד שלושת העקרונות שנמנו, גם למקור ההטבה רלוונטיות בעת שאלת קיזוז הפיצויים.{{ש}}

 

במצבים בהם מתקבלת גימלה מהביטוח הלאומי: במקרה של תביעה בגין נזק גוף, בניגוד למוות, ההסדר בחוק האנגלי (Law Reform (Personal Injuries) Act, 1948) קובע, שפיצוי עבור אובדן השתכרות, יקוזז בחצי מערך הפיצוי עבור חמש שנים של גימלה בגין תאונות עבודה, נכות שהיא תוצר תאונת עבודה ומחלה. ההצדקה לקיזוז היא השתתפותם היחסית של העובד, המעביד והמדינה בגימלה. גורם רלוונטי נוסף, הוא העובדה שהמעביד תורם לגימלה, המשולמת על ידי הביטוח הלאומי, גם כאשר הוא אינו המזיק. חלוקה זו של הנזק נראית על פניה צודקת. אולם, נראה ששיטה שתתאים יותר לעקרונות הפיצוי, תהיה קיזוז מלא של שווי הטבת הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. פתרון אחר עשוי להיות, שהטבה לא תשולם, מקום שסכום הפיצויים שווה לה או גדול ממנה. גם אם התשלום מבוצע בפועל על ידי המיטיב (הביטוח הלאומי), הוא יוכל לתבוע אותו חזרה מהמזיק במלואו. באופן כזה, הניזוק לא זוכה בפיצויי כפל, המיטיב לא יוצא נפסד, והמזיק לא מרוויח מן ההטבה. עם זאת, הפתרון האחרון נדחה הן על ידי וועדת מונקטון, שנדרשה להעלות המלצות לגבי סוגיות הפיצוי ב[[דיני הנזיקין]], והן על ידי החלטת הממשלה, בטענה שאין למנוע מהניזוק את ההטבות, המגיעות לו על-פי דין.