פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
←‏הרקע למשבר: ., replaced: להנות ← ליהנות באמצעות AWB
 
==הרקע למשבר==
במהלך שנות השבעים החלו [[בנק הפועלים]] ומנהלו הדומיננטי, [[יעקב לוינסון]], לפעול כדי לשלוט בשערי מניות הבנק במסחר ב[[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|בורסה בתל אביב]]. במסגרת הפעולה, המליץ הבנק ללקוחותיו להשקיע את כספם ברכישת מניות הבנק. רכישות אלו מצד לקוחותיו אפשרו לבנק להגדיל את ההון המצוי בידו לצורך מתן הלוואות ללקוחות, השקעות, וכן הלאה. כדי לגרום ללקוחות הבנק להמשיך להשקיע במניות הבנק - כלומר, כדי שהמניות ימשיכו להיות ערוץ השקעה מושך לרוכשים - עסק הבנק גם ברכישה עצמית של מניותיו (באמצעות קרנות וחברות שבשליטתו), כך שנדמה היה כי קיים ביקוש קבוע ומתמיד למניותיו, ושערכן עולה או נשמר באופן קבוע. הבנק גם העמיד לרשות לקוחותיו אשראי נדיב לרכישת המניות, ובכך הצליח להנותליהנות גם מן ה[[ריבית]] על האשראי.
 
פעולה זו של ויסות שערי המניות באמצעות הזרמת ביקושים מלאכותיים על–ידי הבנק, נראתה לבנקים כדרך קלה ופשוטה לגייס סכומים עצומים של כסף מן הציבור ואט-אט הצטרפו לבנק הפועלים גם בנקים אחרים כמו [[בנק לאומי לישראל|בנק לאומי]], [[בנק דיסקונט]], [[בנק המזרחי]], [[בנק אגוד]] ובנק כללי. הבנק הבולט היחיד שלא הצטרף לחגיגת הוויסות, אותה כינו הבנקים "טיפוח", היה [[הבנק הבינלאומי]]. ויסות המניות הביאה את העיתונות כבר בסוף 1976 להתייחס אל מניות הבנקים כאל סקטור נפרד ששעריהן נתמך על ידי גופים מוסדיים, בניגוד למניות אחרות, אשר שעריהן נקבעים על פי היצע וביקוש.{{הערה|{{דבר||ירידות בכל ענפי המסחר|1976/12/21|00519}}}} בשנת 1977 הביאה הויסות להתעניינות ציבורית גדולה במניות הבנקים ובעקבות זאת לעלייה חדה בשעריהן. הבנקים, שרצו להימנע מעלייה חדה כזאת, נתנו לשערי המניות לרדת ביוני 1977 כדי להימנע מאיבוד השליטה בבנקים.{{הערה|{{דבר|ה.ע. שראב|שבוע הבום הגדול בבורסה|1977/06/30|01207}}}}
13,363

עריכות