פרלמנט – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
סקריפט החלפות
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: תאור\1, \1אספ\2, חויב, טקס\1, \1אוזני\2
שורה 25:
 
=== אתונה העתיקה ===
יש לציין ש[[אתונה]] לא הייתה עיר המדינה ([[פוליס]]) בעלת המשטר הדמוקרטי היחידה ב[[יוון העתיקה]], אך עם זאת מעמדה הדומיננטי והמידע הרב והמפורט יחסית ששרד לגביה שמים אותה בעמדה מועדפת למחקר.{{הערה|שם, 7.}} את צעדיה הראשונים לעבר הדמוקרטיה עשתה אתונה עם המעבר ההדרגתי מ[[מונרכיה]] לשלטון האצולה ([[אריסטוקרטיה]]) שהחל בערך במאה ה-8 לפנה"ס.{{הערה|שם, 16.}} אמנם ישנן עדויות חצי היסטוריות (כגון יצירותיו האפיות של [[הומרוס]]- ה"[[איליאדה]]" וה"[[אודיסאה]]") ועדויות ארכאולוגיות על קיומן של אספות עם שנקראו [[אגורה]] (agora), אך לא היה להן שום כוח פוליטי ממשי, והנוהג המקובל אף קבע שאין זה מכובד שאדם ממעמד נמוך יביע דעה בעת הדיון.{{הערה|שם, 13-14.}} בשנת 594 לפנה"ס לערך, הוציא לפועל המחוקק וה[[ארכון]] האתונאי [[סולון]] שורה של רפורמות במשטר האתונאי האריסטוקרטי{{הערה|שם, 36.}}, וכונן מועצה בת 400 נציגי שבטים בשם "בולה", שתפקידה היה להכין את סדר היום של אסיפתאספת העם, בה כל האזרחים החופשיים, גברים שמעל גיל 20, היו רשאים להשתתף בצורה מלאה. עם זאת, נקבע רף של הכנסה שנתית שרק מי שהכנסתו השנתית עמדה בו היה רשאי לכהן במשרה בכירה בפוליס.{{הערה|שם, 33.}} מאוחר יותר, בשנת 462 לפנה"ס, הועברו חלק מן הסמכויות החשובות במסגרת השיפוט והחקיקה ממועצת ה[[ארכונטים]], שהורכבה מנושאי המשרות הבכירים בני המעמדות העליונים, אל אסיפתאספת העם ואל הבולה שבינתיים הורחבה ל-500 נציגים. חמש שנים לאחר מכן נפתחו משרות הארכנוטים בפני כל האזרחים למעט השכבה הענייה ביותר שכללה ברובה שכירי-יום.{{הערה|שם, 58.}} החידושים של המשטר האתונאי היו מרחיקי לכת. כוחו של העם, באמצעות האספה, גבר בהתמדה עד למצב שכל ההחלטות המכריעות של המדינה היו באחריותו, והחלטותיו בנוגע לחקיקה היו מחייבות.{{הערה|שם, 88.}} באסיפה היה נהוג עיקרון ה"איסגוניה", זכות הדיבור השווה לכל, לפיה כל אזרח היה רשאי להביע את דעתו על העניינים שעל סדר היום ולהציע הצעות. למרות ששיטה זו מכונה כיום "[[דמוקרטיה ישירה]]", המסורות של מוסדות הייצוג היווניים - דוגמת מועצת ה-500 ש"דמתה במידה מה ל[[ועדת החוקה, חוק ומשפט|וועדת חוק, חוקה ומשפט]] של הכנסת"{{הערה|שם, 85.}}, והייתה מתוקף כך גוף נבחר בעל כוח פוליטי משמעותי – השאירו חותם במחשבה הפוליטית של המערב, ופרצו לתודעה מחדש בימי הביניים בזכות כתבים של הוגים כגון [[אריסטו]] שעסקו בהרחבה בפוליטיקה האתונאית בכתביהם.
 
=== הרפובליקה הרומאית ===
כמו אתונה, גם [[רומא]] בתחילת דרכה הייתה מונארכיה. הדעות חלוקות בין החוקרים בנוגע לשאלת המעבר לשיטת הרפובליקה: המסורת הרומאית, אשר נתמכת על ידי היסטוריונים מסוימים, מספרת שבשנת 509 הודח על ידי הרומאים אחרון המלכים ה[[אטרוסקיים]] ששלטו ברומא.{{הערה|האנציקלופדיה העברית, כרך ל', ערך: רומא, תל אביב: הוצאת ספריית הפועלים, 1988, עמ' 712.}} מאידך, חלק מהחוקרים טוענים שהמעבר נעשה בצורה הדרגתית כאשר משרות רמות כגון ה[[קונסולים]] אוישו במקביל לשלטונו של מלך שהלך ונחלש עד לשינוי החוקה.{{הערה|תיאודור מומסן, דברי ימי רומא: כרך א', מגרמנית: צ, ויסלבסקי, ד. קלעי וצ. רודי, תל אביב: מסדה תשכ"א, עמ' 53.}} תחילה החזיק המעמד האציל (ה[[פטריקים]]) בזכויות יתר על פני ה"[[פלבאים]]" הנחותים מהם במעמד, אך לאחר מכן התמרדו האחרונים וכתוצאה מכך במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס הוקמה "[[פלבס|אסיפתאספת הפלבאים]]" (concilium plebis) לצד [[אספת הקנטוריות|אסיפתאספת העם של הקנטוריות]] (comitia centuriata), שבה היה רוב לפטריקים.{{הערה|רומא, אנציקלופדיה, עמ' 11-12.}} דומה היה שהאקט בתחילתו היה רק חותמת גומי לשלטון הפטריקים, שכן סמכויות החקיקה העליונות עדיין נותרו אצל ה[[סנאט]] ורק האצילים הורשו להיבחר למשרות הרמות. אך כפי שעליית האריסטוקרטיה באתונה בישרה על שוויון מעמדי מורחב בטווח הארוך, כך הוא גם הדבר אצל הרומאים. היטיב לנסח [[תיאודור מומסן]]: "אמנם בני אותו הדור יכלו לחשוב ברובם כי המהפכה של הפלבאים הביאה רק לשלטון עריצים קשה יותר, אבל אנו בני הדורות המאוחרים, רואים כבר בשלטון עריצים זה את ניצניה של החירות המאוחרת."{{הערה|מומסן, דברי ימי רומא, עמ' 56.}} ניצחונם הגדול של הפלבאים הגיע בשנת 287 לפנה"ס כאשר נקבע כי החלטותיה של אסיפתאספת הפלבאים יקבלו מעמד של חוק לכל דבר ועניין אשר יחול על כל העם הרומאי.{{הערה|רומא, אנציקלופדיה, עמ' 15.}} מפנה זה משקף את אחד מהערכים התיאורטייםהתאורטיים החשובים ביותר שהורישו הרומאים ל[[תרבות המערב]] – עיקרון המכונה בקיצור "מה שנוגע לכלל" (quod omnes tangit), ומשמעותו המלאה היא – "מה שנוגע לכלל כפי [שהוא נוגע] ליחיד, חייב לקבל את הסכמת הכלל".{{הערה|סופיה מנשה, התהוותם של פרלמנטים, עמ' 58.}} סופיה מנשה מציינת כי "ברבות הימים היה העיקרון של quod omnes tangit למקור ההצדקה העיקרי למוסדותיה הייצוגיים של [[אירופה]], כפי שצמחו והתפתחו במהלך ימי הביניים."{{הערה|שם.}} אותו צורך עתיק בקבלת ההסכמה, עבר בירושה אל מרכזי הכוח של ימי הביניים דרך החוק הרומי (corpus iuris civilis) וקיבל מעמד קאנוני במשפט הימי-ביניימי.
בנוסף, גם השפעתו של המבנה הפרלמנטרי הרומאי אשר הורכב מ[[בית תחתון]] ו[[בית עליון]] ניכרת גם היום כאשר הרשויות המחוקקות ברבות ממדינות המערב פועלות בשיטה דומה.
 
שורה 34:
ההיסטוריון הרומאי בן המאה הראשונה לספירה, [[טקיטוס|קורניליוס טאקיטוס]], מספק לנו מסמך היסטורי-[[אתנוגרפי]] נדיר אשר מתאר את תרבותם ומנהיגיהם של ה[[שבטים גרמאניים|שבטים הגרמאנים]] בני התקופה:
 
בדברים הקלים מחליטים נגידיהם, בכבדים – הכול; אך אף הדברים הנדונים להכרעת העם, נידונים תחילה לפני נגידיו... כשטוב הדבר בעיני ההמון יושבים הם במקומותיהם חגורי נשקם. אז קם המלך, או הנגיד, וכפי שנות ייחוסו, כפי תהילתו במלחמה, כפי כושר דיבורו, נשמעים דבריו... אם אין דעתו ישרה בעיניהם, דוחים הם אותה בקול המולה; אם ישרה היא בעיניהם משיקים הם בכידוניהם, ואין צורת הסכמה נכבדת מזה השבח ביד הנשק. לפני אסיפהאספה זו מותר להביא גם דיני האשמה וגם תביעה בדיני נפשות.{{הערה|טאקיטוס, קורניליוס, דברי הימים - גרמניה, מלטינית: שרה דבורצקי, ירושלים: מוסד ביאליק, 2010, עמ' 256-257.}}
 
צורה זו של אסיפהאספה משקפת תקופה שבטית בעיקרה של העמים הגרמאנים יושבי אירופה, שבה יחידת הכוח הפוליטית הייתה ה[[קלאן]] וההחלטות התקבלו באספות עם בדומה לתיאורו של טאקיטוס או לעתים באספות של זקני השבט.{{הערה|סופיה מנשה, התהוותם של פרלמנטים, עמ' 20-21.}} אך במרוצת הזמן, ככל שהשבטים החלו לעבור להתיישבויות קבע ברחבי שטחי אירופה שהיו תחת שליטה רומית, נוצרו פערים סוציו-אקונומים משמעותיים בין המלך לבין לוחמיו, וסגנונן העממי של ההתכנסויות הפך לרשמי יותר וכלל יותר אצילים ומקורבים למלך שביניהם שררה היררכיה ברורה יותר. אך עם זאת, האסיפה עדיין סימלה מסורת שוויונית ביחסים שבין המלך לנתיניו. ביטוי לכך אפשר לקבל מסיפור אשר מופיע ב[[כרוניקה]] של [[גרגוריוס מטור|גרגוריוס בישוף טור]]. הוא מתאר כיצד במהלך מלחמתו של [[כלוביס]] מלך ה[[פרנקים]] בשלטון רומי ב[[גאליה]] התבקש על ידי ארכיבישוף [[ריימס]] להשיב לו אגרטל בעל ערך שהיה שייך לו ונלקח כביזה במהלך אחד הקרבות. כלוביס רצה להיעתר לבקשתו אך כאשר הגיע לאספת הלוחמים שהתכנסה לשם חלוקת השלל חייל אחד מאנשיו התנגד לבקשתו ואף ניפץ את האגרטל. כלוביס לא פגע בו באותו רגע מפאת הכבוד למעמד, אלא הרג אותו שנה לאחר מכן בעוון עבירה פעוטה. סיפור זה ממחיש את מידת המחויבות של המלך הפרנקי למסורת אבותיו. למרות שוויון זה ולמרות מערכת השיפוט על ידי האסיפה, החוק היה מורכב בעיקר ממסורת אבות ולכן היה גמיש.
ראוי לציון הוא ה[[אלת'ינגי]] [איסלנדית:Alþingi] ה[[איסלנדי]], שאף שצמח בניתוק מסוים משאר אירופה ולכן השפעתו נתונה בספק, מקימיו חלקו מוצא אתני משותף עם הגרמאנים מיבשת האם של אירופה. אסיפהאספה זו פעלה משנת 930 לערך ועד למאה ה-13 בצורה עצמאית כגוף ייצוגי אשר הפיק חוקים ופרוצדורות מנהליות, והיה בעל סמכות שיפוט וענישה. האלת'ינגי התכנס אחת לכל קיץ באותו מקום תחת הנהגתו של דובר-חוק נבחר, שתפקידו היה לשנן ולדקלם את החוקים באזניבאוזני האספה מתחילתם ועד סופם. בין היתר האלת'ינגי חילק את הארץ המיושבת למחוזות ומינה להם שופטים אזוריים.{{הערה|Laws of Early Iceland: Gragas, the Codex Regius of Gragas, with Material from Other Manuscripts, Translated by: A. Dennis, P. Foote, R. Perkins, Canada: Univ. of Manitoba Press, 1989, pp 1-3.}}{{הערה|רוברט לופז, לידתה של אירופה, ערך: צבי רז, תל אביב: דביר, 1990. עמ' 270, 364.}}
 
=== תרומתו של הפיאודליזם הימי-ביניימי להתפתחות המשטר התחוקתי ===
החוקרת [[שולמית שחר]] מעלה השערה בספרה "מורשת ימי הביניים", בדבר קשר ישיר בין מבנה [[פיאודליזם|השיטה הפיאודלית]] ויחסי הגומלין שבה לבין התפתחות מוסדות השלטון הפרלמנטריים. לטענתה, המשפחתיות השבטית שהייתה טבועה בתרבותם של בני העמים הגרמאנים ויחסי התלות ההדדית של ה[[וסאל|ווסלים]] כחוליות בשרשרת; כאשר מעליהם ה[[סניור]], ומתחתיהם האיכר או לחלופין ווסל כפוף, אשר אושרו בטקס רשמי ועברו(בתקופות מסוימות)מדור לדור, יצרו שותפות גורל אשר הצריכה שותפות בנטל ההחלטות.{{הערה|שולמית שחר, מורשת ימי הביניים, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת, 1985, עמ' 18-19.}} במישור החובות הפיאודליות, הווסל היה מחוייבמחויב מתוקף שבועתו לעיקרון ה[[קונסיליום]] – העצה והאספה. משמעות הדבר הוא שבעת שהוא חפץ בכך יכול הסניור לזמן את הווסל שלו לטכסלטקס לו עצה או לחלופין לכנס אספה לצורך חריצת דין. משמעות המנהג הוא הכרה מושכלת בכך שעל מנהיג טוב לבקש את עצת נאמניו מתוך אינטרס משותף.{{הערה|שם, 21.}} בבחינת "ראשון בין שווים"(primus inter pares).
[[רוברטו לופז]] ב"לידתה של אירופה" מתייחס ללוקליזם, [[אדמיניסטרציה]] המבוססת על יחידות מקומיות קטנות כגון עיירות, מועצות מקומיות, בתי משפט אזוריים ומוסדות כנסייתיים כפלטפורמות מועילות לקידום תודעה של ממשל עצמי שהיו קיימות באותה תקופה, ומסיבה זו עלה בידם להתאגד יותר בקלות לצורך מטרות משותפות כאשר נוצר מצב שבו צריך להתמודד אל מול המלך או הרשויות.{{הערה|לופז, לידתה של אירופה, עמ' 365-366.}}