מלחמת האזרחים בלבנון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קו מפריד והוספת מקפים
ביטול גרסה 18893563 של ירח אפל (שיחה)-מקף אמצעי ולא עליון
שורה 182:
בתגובה להתנקשות ב[[שגריר]] ישראל ב[[בריטניה]], [[שלמה ארגוב]] ב-[[3 ביוני]] [[1982]], בידי טרוריסטים מ[[ארגון אבו נידאל]], הפרו-[[עיראק]]י, ישראל הפציצה מספר בסיסים של אש"ף ושל [[החזית העממית לשחרור פלסטין]] בביירות, בתגובה למתקפה זו הפגיז אש"ף יישובים ומרכזי אוכלוסייה בצפון ישראל בהפגזה רחבת היקף וחסרת תקדים בתולדות הסכסוך. בתגובה להתקפה זו ולהתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, פתחה ישראל במבצע שלום הגליל אשר לימים זכה לשם [[מלחמת לבנון הראשונה]].
 
==השלב השלישי בלחימה: 1982–19841982-1984 ==
 
===הפלישה הישראלית===
שורה 189:
 
[[קובץ:Lebanon_civil_war_map_1983_HEB.GIF|ממוזער|400px|איבוד שליטת אש"ף על השטחים, על חשבון ישראל]]
ב־ב-[[6 ביוני]] [[1982]] פתחה ישראל ב[[מבצע שלום הגליל]], בתקיפת בסיסי אש"ף בלבנון. כוחות [[צה"ל]] התקדמו תוך יממה למרחק של 40 ק"מ בתוך לבנון, והגיעו למזרח ביירות, בתמיכה בשתיקה של המנהיגים המארונים, והמיליציות הנוצריות. חיילי צה"ל התקבלו בחום על ידי האוכלוסייה השיעית הענייה בדרום, לאור התנהלותם הסוררת של הלוחמים הפלסטינים בסביבת מחייתם.
 
התוכנית שהוצגה ואושרה על ידי הקבינט הייתה מוגבלת בהיקפה, היא כללה כניסה של 40 ק"מ לתוך לבנון, הריסת מסתורי ובסיסי אש"ף, והרחבת [[רצועת הביטחון]] שהוקמה לאחר [[מבצע ליטני]] כך שישובי הצפון, לא יימצאו בטווח פגיעת טילי אש"ף. אולם פקודותיו של ה[[רמטכ"ל]] [[רפאל איתן]], ושל שר הביטחון [[אריאל שרון]] היו להתקדם ישירות לביירות, בהתאם לשאיפתו הקודמת של שרון. לאחר תחילת הפלישה, באותו היום, מועצת הביטחון העבירה החלטה נוספת (החלטה 509) שקראה להפסקת האש, והסגת כל כוחות צה"ל מלבנון. ב־ב-[[8 ביוני]], מועצת הביטחון ניסתה להעביר החלטה נוספת בנושא, שחזרה על הדרישה להסגת הכוחות, אולם [[ארצות הברית]] הטילה עליה וטו (יש המפרשים צעד זה, כהסכמה שבשתיקה מצד ארצות הברית לפעולות ישראל).
 
בימיה הראשונים של הלחימה התקדם צה"ל לעומק לבנון, אך עדיין נותרו מובלעות (בייחוד במחנות הפליטים ה[[פלסטינים]]) בשליטת אש"ף, מהן הלוחמים הפלסטינים יצאו למתקפות נגד ישראל. בקרבות אוויר ושריון, הדפו הכוחות הישראליים את הצבא הסורי. לאחר [[מבצע ערצב 19|הפצצה ישראלית של עמדות הנ"מ]] שהציבו הסורים, הוזנקו לשמי לבנון עשרות [[מטוס]]ים סוריים, בקרב האווירי הגדול בהיסטוריה, הופלו 47 מטוסים סורים, ואף לא מטוס ישראלי אחד. לאור לחץ פוליטי מתמשך, חתמה ישראל על הסכם הפסקת אש עם סוריה ב־ב-[[11 ביוני]], ומיקדה את מאמציה מול אש"ף.
 
עד [[15 ביוני]] 1982 התבצרו כוחות צה"ל סביב הבירה הלבנונית. ארצות הברית קראה לנסיגת אש"ף מלבנון, ושרון הורה על הפצצת מערב ביירות, בה נמצאו ביצוריהם של 16,000 לוחמי אש"ף ששהו בעיר. ערפאת מצידו, ניהל [[משא ומתן]] בניסיון לחלץ את כוחותיו מהאסון הפוליטי - ניסיון שצלח עם הגעתו של הכוח הבינלאומי, שהגיע כדי לפנות את לוחמי אש"ף.
 
הלחימה בביירות גבתה של חייהם של כ־6כ-6,700 איש, מתוכם כ־80כ-80 אחוזים אזרחים, לאש"ף נהרגו כ־1כ-1,100 לוחמים, ולישראל 88 חיילים. מחיר הדמים היה גבוה, בשל קרב ההפגזות שהתנהל בין הצדדים, במסגרתו אש"ף הפגיז שכונות נוצריות של הבירה, וישראל החלה בתגובה להפציץ מהאוויר את מסתורי אש"ף.
 
===משא ומתן להפסקת אש===
שורה 206:
===התערבות בינלאומית===
[[קובץ:Checkpoint 4, Beirut 1982.jpg|שמאל|ממוזער|350px|מחסום דרכים בביירות 1982 של חיילים לבנונים יחד עם כוחות מארינס]]
הנחתים האמריקאים התפרסו בלבנון בשנים 1982–19841982-1984.
בשנת 1982 בקשה הממשלה הלבנונית התערבות בנלאומית בעקבות פלישת צה"ל ללבנון. יחד עם הכוחות האמריקאים הגיעו גם כוחות צרפתיים ואיטלקים ככוח שלום. האמור לעזור ללבנונים לייצב את המדינה.
הכוח נחת ב־25ב 25 באוגוסט 1982 בביירות וכלל כ 800 חיילים אמריקאים , 800 חיילים צרפתיים וכ 400 חיילים איטלקיים ופיקח על פינוי כוחות אש"ף.
ב־10ב 10 בספטמבר 1982 הסתיים הפינוי של כוחות אש"ף מביירות.
ב־30ב 30 בספטמבר נהרג חייל המארינס הראשון בעת פינוי מוקשים בנמל התעופה של ביירות.
ב־4ב 4 בספטמבר החלה הנסיגה של כוחות צה"ל לנהר האוולי.
ב־6ב 6 בספטמבר הפגיזו הדרוזים את נמל התעופה של ביירות מהרי השוף שני חיילי מארינס נהרגו (סך הכול נהרגו עד אז כ־28כ 28 חיילי מארינס)
כתגובה לכך ירו תותחי אוניות המלחמה האמריקאיות לעבר מעוזי הדרוזים בהרי השוף.
ב־23ב 23 באוקטובר 1983 משאית תופת הנהוגה בידי מתאבד התפוצצה במטה המארינס בנמל התעופה של ביירות. כ־241כ 241 חיילים אמריקאים ו־58ו 58 חיילים צרפתיים נהרגו.
בפברואר 1984 לאחר הודעת נשיא ארצות הברית רונאלד רייגן נסוגו הכוחות האמריקאים מלבנון.
 
שורה 253:
בשנים אלו, החל להתהוות ארגון החזבאללה כקואליציה רופפת של קבוצות [[שיעה|שיעיות]] שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון [[אמל]] של [[נביה ברי]]. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של [[המהפכה האיראנית]] ב-[[1979]], וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי [[משמרות המהפכה האיראניים]] שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי [[1982]]. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה, הפכה לאחד מהארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים לאחר מכן.
 
==השלב הרביעי בלחימה: 1985–19881985-1988==
 
===מלחמת המחנות===
 
{{הפניה לערך מורחב|מלחמת המחנות}}
בין [[1985]] ל־ל-[[1989]], הסכסוך העדתי התעצם, ומספר ניסיונות לפיוס לאומי כשלו. קרבות עזים התנהלו ב[[מלחמת המחנות]] בשנים 1985–1985-[[1986]], בעת ש[[קואליציה]] של מיליציות בתמיכת סוריה, בהובלת [[אמל]] ניסו לגרש את לוחמי [[אש"ף]] ממאחזיהם. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אל-ברנג'ה נחרבו כמעט עד היסוד{{הערה|1=Pity the Nation: Lebanon at War Fisk, Robert (2001) עמ' 609}}.
 
הלחימה המסיבית פרצה בביירות ב-[[1987]] כאשר פלסטינים, לוחמי שמאל ודרוזים התאחדו נגד אמל, וכך גרמו להתערבות נוספת של [[סוריה]], שתמכה במיליציה השיעית, באותה העת. עימותים אלימים פרצו בביירות גם ב-[[1988]] בין [[אמל]] לבין [[חזבאללה]] (שני ארגונים שיעים, שנאבקו על דומיננטיות מדיניותם, אמל המתונים יותר, וחזבאללה הקיצוניים). חזבאללה הצליחה לכבוש מספר חלקים של הבירה, שבעבר היו בשליטת אמל, ולראשונה הפכה לכוח משמעותי בביירות.
שורה 264:
===ממשלת מישל עאון===
 
בה בעת, [[ראש ממשלת לבנון|ראש ממשלת]] האחדות הלבנונית (שהוקמה לאחר כישלונות הפיוס הלאומי ב־ב-[[1984]]), [[ראשיד כראמה]] נרצח ב־ב-[[1 ביוני]] [[1987]]. תקופת כהונתו של הנשיא אמין ג'ומאייל פגה בספטמבר [[1988]]. לפני שעזב את תפקידו, הוא מינה מארוני נוצרי אחר, גנרל ב[[צבא לבנון|צבא הלבנוני]], [[מישל עאון]], לתפקיד ראש הממשלה, זאת בניגוד ל[[האמנה הלאומית (לבנון)|אמנה הלאומית]], ששמרה תפקיד זה למוסלמי [[אסלאם סוני|סוני]].
 
המחנה המוסלמי התנגד לכהונתו של עאון כראש ממשלה, ראו במינוי כהפרה של האמנה הלאומית, ותמכו ב[[סלים אל-חוס]] הסוני, כמחליפו של כראמה. לבנון לפיכך, התחלקה בין ממשלת הצבא הנוצרית במזרח ביירות, לשלטון האזרחים הסוני במערב הבירה.
 
העימות באותה התקופה החמיר עוד יותר, לאור התערבותה הגוברת של [[עיראק]] בזירה הפנים לבנונית, בשל רצונו של [[סדאם חוסיין]] להאבק ב[[איראן]], עמה [[מלחמת איראן-עיראק|ניהל מלחמה באותה העת]], גם בזירות אחרות. כדי להחליש את השפעתה של איראן בלבנון, על ידי אמל וחזבאללה, עיראק תמכה בקבוצות הנוצריות, ועאון זכה לתמיכתו בין השנים 1988–1988-[[1990]]{{הערה|1=ראו [http://www.washingtonpost.com/wp-srv/inatl/longterm/iraq/keyplayers/saddam081290.htm בוושינגטון פוסט]}}.
 
===="מלחמת השחרור" של עאון====
שורה 319:
 
==לקריאה נוספת==
*אשר דני, "הפלישה הסורית ללבנון - מהלכים צבאיים כמכשיר מדיני", מערכות 256, יוני 1977, עמ' 7.
* אשר דני, הפעלת כוח משוריין בהר - המעורבות הצבאית הסורית בלבנון (1975–19761976-1975), מערכות, תל - אביב, 1985.
*יאפ, מלקולם א',. '''המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה'''
*[[אהרן אמיר|אמיר, אהרן]] (עורך),. '''לבנון ארץ עם מלחמה'''
*ברק, אורן,. '''סיומה של מלחמת האזרחים בלבנון (1975–19901975-1990)''', בתוך: '''המזרח החדש''', כרך 41, 2000
*[[איתמר רבינוביץ'|רבינוביץ' איתמר]], וזמיר, חנה,. '''מלחמה ומשבר בלבנון'''. תל אביב 1982
*ארנון, אדם,. '''למות בבירות''', הוצאת אסטרולוג 2007
*איל זיסר, '''לבנון - דם בארזים: ממלחמת האזרחים עד מלחמת לבנון השנייה''', בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.
<div style="text-align:left; direction:ltr;">