מלחמת האזרחים בלבנון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
ביטול גרסה 18893563 של ירח אפל (שיחה)-מקף אמצעי ולא עליון
קו מפריד בטווח מספרים
שורה 5:
ממשלת לבנון אישרה כי במלחמה, על כל שלביה, נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים. בנוסף עזבו את ביתם, מרצון או שלא מרצון, כ-790,000 איש וכ-1,000,000 איש היגרו אל מחוץ לגבולות לבנון. הנזק הוערך על ידי [[קרן המטבע הבינלאומית]] בכ-25 מיליארד דולר. מרביתו של הנזק מקורו בבריחת כ-200,000 מומחים ובעלי מקצוע אל מחוץ לגבולות לבנון והרס רוב מפעלי התעשייה במדינה.
 
[[חאפז אל אסד]] העריך כי כמיליון [[פליט|פליטים]]ים נכנסו לתחום סוריה. רבים אחרים נהפכו פליטים בלבנון גופא.
 
==המחנות במלחמה==
 
===המחנה הרדיקלי===
[[קובץ:Arafat in Lebanon.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[יאסר ערפאת]] במחנה פליטים פלסטיני בדרום לבנון, 1978]]
שורה 47 ⟵ 46:
 
===המחנה השמרני===
המחנה השמרני (נקרא לעתים קרובות גם המחנה ה[[נצרות|נוצרי]] או מחנה הסטטוס-קוו) - אגף זה נודע במערב כ"ימין הלבנוני". מחנה זה הינוהוא הומוגני, מבחינה עדתית, בהרבה מקודמו ומפולג פחות. בספטמבר [[1976]], לאחר כמעט שנה של מגעים, הוקם ארגון-גג משותף, "[[החזית הלבנונית]]", אך היקף פעילותו לא היה משמעותי. גם את אגף זה ניתן לפצל למספר קבוצות עיקריות:
 
====מפלגות נוצריות-מארוניות ומיליציות הקשורות בהן====
שורה 63 ⟵ 62:
====הזרם הפשרני====
*[[ריימונד אדה]] - מנהיגה של מפלגת [[הגוש הלאומי]], הקים בשנת [[1976]], שש שנים לאחר פרישתו מן מסגרת הפוליטית "הגוש המשולש" שבה היה חבר עם [[כמיל שמעון]] ו[[פייר ג'ומאייל]], את "חזית האיחוד הלאומי" - גוף אשר שם לעצמו למטרה לסלק את הנוכחות הסורית מלבנון. אדה התקרב במשך תקופת כהונתו של [[סולימאן פרנג'יה|פרנג'יה]] אל אישים מן המחנה הרדיקלי, כדוגמת [[כמאל ג'ונבלאט]] ו[[רשיד כראמה]] ואל ה[[פטריארך]] ה[[מארונים|מארוני]]. היה זה טבעי כי המסגרת החדשה שהציג אדה משכה לקרבה בעיקר מנהיגים מוסלמיים מתונים. החזית לא השתתפה בלחימה ולבסוף הצטמצמה פעילותה לפרסום אזהרות של אדה מפני "המזימה [[ציונות|הציונית]]-[[ארצות הברית|אמריקנית]]" לחלוקת לבנון ויצירת לבנון נוצרית נפרדת.
*[[אליאס סרכיס]] - דמות ידועה בפוליטיקה הלבנונית. סרכיס נבחר לנשיאות באפריל [[1976]], בתמיכת השלטון הסורי. סרכיס פעל לאחר בחירתו לקיום משא ומתן בין כל הכוחות שהשתתפו במלחמה.
 
====הממסד המארוני הדתי====
רוב רובו של הממסד המארוני הדתי נמנע מהתערבות ישירה בלחימה. עם זאת, בשלב מוקדם למדי במלחמת האזרחים התפלגה דעת הממסד לשנים. הפטריארך המארוני, [[בוטרוס חריש]], גילה עמדה מתונה למדי אשר התבטאה בין היתר בהתקרבותו למארוני המתון, [[ריימונד אדה]].
לעומתו, ראש מסדר הנזירים המארוני וראש התאגדות המנזרים בלבנון, האב [[שרבל אל-קסיס]], "הכומר הלוחם", תמך בצורה נלהבת למדי בכוחות הנלחמים, השתתף בפסגה המארונית והיה חבר בחזית הלבנונית. עקב פעילותו הרבה הואשם שרבל על ידי יריביו כי הפך את הכנסיות למחסני נשק ולמקום חלוקת מזון ללוחמים הנוצריים{{הערה|1=פילוג זה בעמדת הבכירים בממסד המארוני הדתי הביאה אנשים רבים למחשבה כי מקור הקרע בניסיון חתירה מצד קסיס תחת חריש. שמועות אלו הוכחשו על ידי קסיס אשר הדגיש את נאמנותו לפטריארך.}}.
 
===גורמים נוספים בסכסוך===
שורה 95 ⟵ 94:
ישנם רבים אשר מאמינים כי כבר בשלב ראשוני זה של הלחימה נוצר כוח חדש שנאמנותו לא הייתה נתונה לאף אחד מן הצדדים. כוח זה כונה בשם "הכוח השלישי" ויש הרואים בו כאחראי להצתת המהומות לאחר כל רגיעה. לדעת רבים מדובר בשכירים לבנוניים שנשכרו על ידי לוב ועיראק. מעשי "הכוח השלישי" נועדו לגרום לביטול הפסקת האש על ידי מעשי רצח. במאי 1975 נרצחו מאות נוצרים לבנונים צעירים שרובם מארונים אשר הובילו למעשי נקמה מצד המיליציות הנוצריות. כמו כן, רצחו חלק מאנשי ארגון "[[ספטמבר השחור (ארגון טרור)|ספטמבר השחור]]".
 
בתחילת ספטמבר חודשו הקרבות. סביר להניח כי הקרבות התפרצו בעידודה של [[ברית המועצות]] אשר רצתה לעמעם את הצלחת תיווכה של [[ארצות הברית]] להשגת הסכם ההפרדה השני בין [[ישראל]] לבין [[מצרים]] שנחתם מספר ימים קודם לכן ב-[[1 בספטמבר]] [[1975]]. קריאתו של ג'ונבלט לשביתת מחאה ב-[[15 בספטמבר]] לא זכתה לתמיכת העם והקרבות המשיכו להתחזק. במסגרת הקרבות נשדדו בעלי חנויות בשווקים הנוצרים של ביירות, פוצצו מפעלי תעשייה חשובים ברובע הנוצרי של ביירות ונעשו ניסיונות לבודד את אשרפיה, הרובע הצפוני הנוצרי של ביירות משאר העיר. באוקטובר 1975 עלו בתוהו ניסיונותיהם של הנוצרים להגן על מרכז העיר ו[[נמל ביירות]] על ידי התמקמות על גגות ברובע בתי המלון שעל החוף, והם אולצו לסגת מזרחה.
 
===המשך הפרגמנטציה העדתית===
שורה 110 ⟵ 109:
 
===התגברות המעורבות הסורית===
 
התעניינותם של הסורים בלבנון נבעה ממספר מישורים שהעיקריים שבהם הם המישור הלאומי, המישור הכלכלי, המישור הביטחוני והמישור הפוליטי. במישור הלאומי, לפי מדיניות סוריה לבנון תמיד הייתה חלק אינטגרלי מסוריה וההפרדה בין שתי המדינות היא מלאכותית ומקורה במדינות המערב. במישור הביטחוני ביקשה סוריה למנוע השתלטות ישראלית על חבל הארץ שעד [[נהר הליטני]]. המנהיגות הסורית האמינה כי השתלטות שכזו לא רק תעמיד את סוריה בעמדה אסטרטגית נחותה, אלא גם תגרום לבריחתם של פליטים רבים לשטחה. במישור הפוליטי ביקשה סוריה לחזק את שליטתה על הגורמים הפלסטיניים בלבנון ולמנוע עליית משטר קיצוני שיושפע מתכתיבים לוביים או עיראקיים. על מנת להשיג מטרות אלו ביקשו הסורים למנוע את ניצחון אחד מן הצדדים מן החלוקה ולמנוע מלבנון להתפרק למדינות קטנות יותר בעלות אופי עדתי - רעיון שקנה לו אחיזה בקרב מארונים רבים בזמן המלחמה.
 
שורה 131 ⟵ 130:
שרי החוץ הערביים החליטו על הפסקת-אש ושליחת כוח בינערבי שימנה עד 30,00 לוחמים ("[[כוח ההרתעה הערבי]]") ללבנון ב-[[9 ביוני]]. הגעתם של ראשוני הכוחות הלא-סורים (בעיקר מסעודיה, סודאן ולוב), אפשרה לפרנג'יה, לשמעון ולג'ומייל ב-[[16 ביוני]] לאשר בדיעבד את ההתערבות הסורית בלבנון, במסגרת אותו כוח כל-ערבי. הכוח, בשל הימנעותו מכניסה למלחמה, לא הצליח לשמור על הפסקת האש שעליה הוחלט בפגישת שרי החוץ הערביים.
 
ישראל החלה לסייע לכוחות המארוניים באימונים, חימוש וטנקים מחודש מאי{{הערה|1=Charles D. Smith, Palestine and the Arab Israeli Conflict, עמ' 354.}}. החל מחודש יוני, נוצרה רצועת כפרים מארוניים בגבול הדרומי עם ישראל שביקשו וקיבלו חסות מישראל. החסות הישראלית התבטאה בעיקר בסיוע הומניטרי ובהמשך גם בהיתרי עבודה בישראל לתושבי הדרום. כעבור זמן קצר נודע הגבול, הן בקרב הנוצרים בלבנון והן בישראל, בשם "[[הגדר הטובה]]". כמו כן, עזרה ישראל בארגון ובאימון [[צבא דרום לבנון|צבא נוצרי]] באזור דרום לבנון.
 
לאחר כישלון ניסיון התיווך הכלל-ערבי וניסיון סורי נוסף להשגת הסכם עם הארגונים הפלסטינים ("[[הסכם דמשק השני]]"), חידשו הסורים ביתר שאת את התקפתם על המחנה הרדיקלי בספטמבר 1976, עם כניסתו של סרכיס לתפקידו החדש כנשיא. רק בספטמבר – אוקטובר באותה שנה סיימו הסורים מתקפה איטית משולבת ומתוכננת, יחד עם הכוחות הנוצריים והצליחו להכניע את ארגוני המחבלים והשמאל ולשים קץ למלחמת האזרחים.
הפעלתו של לחץ סורי פנימי והמגננה של המחנה הרדיקלי הפסיקו את ההתקפה ומנעו את חיסולו של אש"ף. הסורים הצליחו תוך מספר ימים בודדים להשתלט לחלוטין על אזור ה[[בקאע]] ועל כל צפון לבנון. סוריה הצליחה להשיג לעצמה שליטה גם באזורים אחרים ברחבי לבנון (הר הלבנון, ביירות, [[צידון]] ודרום-לבנון), אך לא עברו את "הקו האדום" שנקבע עם ישראל, כנראה במסגרת דיונים חשאיים, כ-15 ק"מ מן הגבול בדרום לבנון.
 
שורה 154 ⟵ 153:
==שלב שני בלחימה: אוקטובר 1976 עד 1982==
 
במרץ [[1977]] ספג המחנה הרדיקלי פגיעה משמעותית, בדמות חיסולו של המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלט, כנראה בהוראת סוריה. בנו [[וליד ג'ונבלט|וליד]] ירש את מקומו כמנהיג [[המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית]], אולם איחוד המחנה הרדיקלי תחת [[התנועה הלבנונית הלאומית]] הגיע לקיצו. הנוצרים רצו לבטל את [[הסכם קהיר (1969)|הסכם קהיר]] אולם סוריה התנגדה לביטול זה.
 
בספטמבר 1978 נעלם [[מוסא א-צדר]], מנהיגם של השיעים ובינואר 1979 הייתה ה[[המהפכה האיראנית|מהפכה באיראן]] שחיזקה את השיעים שנתמכו על ידי כוחות המהפכה וביססה את כוחם.
שורה 162 ⟵ 161:
{{הפניה לערך מורחב|מבצע ליטני}}
 
התקפות אש"ף מלבנון לעבר ישראל ב-1977 ו-1978 החמירו את היחסים בין המדינות. באירוע שזכה לכינוי [[פיגוע כביש החוף]] ב-[[11 במרץ]] [[1978]], 11 מחבלים מה[[פת"ח]] עגנו בחוף [[מעגן מיכאל]] בצפון [[ישראל]], חטפו שני אוטובוסים מלאי נוסעים בקו [[חיפה]] - [[תל אביב]], וירו על מכוניות עוברות ושבות. הם הרגו 35 ופצעו 71 ישראלים לפני שנהרגו עצמם מאש [[צה"ל]]. פלישתה של ישראל ללבנון ארבעה ימים לאחר מכן, כונתה מבצע ליטני. צה"ל כבש את השטח שנמצא דרומית ל[[נהר הליטני]], וגרמו למותם של בין 700{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=Lebanese war chronology - 1977|כתובת=http://www.111101.net/facts/history/chronology/index.html?http://www.111101.net/facts/history/chronology/phase.php?year=1977}}}} ל-2,000 לבנונים{{הערה|1=המספר שניתן אצל רוברט פיסק ב-Pity the Nation הוא בין 1,100 ל-2,000. המספר הלבנוני הוא גבוה יותר.}}. [[מועצת הביטחון]] של האו"ם, העבירה את [[החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטה 425]] שקראה לישראל לסגת באופן מיידי מלבנון, ויצרה את הכוח האו"ם הזמני בלבנון ([[יוניפי"ל]]), שנועד להיות כוח שמירת שלום בדרום המדינה.
 
===הקמת רצועת הביטחון===
שורה 178 ⟵ 177:
במהלך תקופת הפסקת האש המתוחה בין ישראל לאש"ף, החל מאוגוסט [[1981]] עד מאי [[1982]], תקף אש"ף את ישראל רק פעם אחת, משטח לבנון, בתגובה לתקיפה ישראלית בלבנון, לאחר פיגוע [[טרור]] באוטובוס ב[[ירושלים]]. הסכם הפסקת האש היה בעייתי בכך שאפשר לישראל ולאש"ף לפרשו בדרכים שונות. בעוד ישראל טענה כי על אש"ף נאסר לפעול נגד ישראל מכל מקום, הרי ש[[יאסר ערפאת]] לא חש עצמו מחויב שלא לתקוף את ישראל משטחים שאינם לבנון (קרי, הארגון יכול לפעול משטחי [[ירדן]], למשל). ערפאת המשיך לעודד פעילות טרוריסטית מה"שטחים", וראה בתקיפה ישראלית בלבנון, בתגובה לפיגועים כאלו, הפרה של הפסקת האש. כך, ישראל המשיכה לסבול מפעילות טרוריסטית, אותה סירב ערפאת לגנות, לאורך הפסקת האש. ישראל עצמה, ביצעה מספר הפרות בהמשך ביצוע גיחות צילום לצורכי מודיעין, ושימוש במים שנחשבו ללבנוניים בעיני האו"ם.
 
לאור המשך התקפות הטרור, פעל [[שר הביטחון]] דאז [[אריאל שרון]] לגיבוש מתקפה שנייה על לבנון. ברצונו היה לגרש באופן סופי את אש"ף מבסיסיו בלבנון ולחסל את הנהגת אש"ף, ולצורך זה להגיע עד מערב ביירות, בה שכנו הבונקרים של הארגון. שרון גם היה מעוניין להבטיח את בחירתו של בשיר ג'ומייל לנשיאות, שבתורו עתיד היה להסכים לחתום הסכם שלום עם ישראל{{הערה|1=Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith op. cit., p. 377}} . הצעתו של שרון הועלתה ב[[הכנסת|כנסת]] בדצמבר 1981, אולם היא זכתה להתנגדות רבה, וראש הממשלה דאז, [[מנחם בגין]] דחה אותה.
 
בתגובה להתנקשות ב[[שגריר]] ישראל ב[[בריטניה]], [[שלמה ארגוב]] ב-[[3 ביוני]] [[1982]], בידי טרוריסטים מ[[ארגון אבו נידאל]], הפרו-[[עיראק]]י, ישראל הפציצה מספר בסיסים של אש"ף ושל [[החזית העממית לשחרור פלסטין]] בביירות, בתגובה למתקפה זו הפגיז אש"ף יישובים ומרכזי אוכלוסייה בצפון ישראל בהפגזה רחבת היקף וחסרת תקדים בתולדות הסכסוך. בתגובה להתקפה זו ולהתנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, פתחה ישראל במבצע שלום הגליל אשר לימים זכה לשם [[מלחמת לבנון הראשונה]].
 
==השלב השלישי בלחימה: 1982-1984 ==
 
===הפלישה הישראלית===
 
שורה 206 ⟵ 204:
===התערבות בינלאומית===
[[קובץ:Checkpoint 4, Beirut 1982.jpg|שמאל|ממוזער|350px|מחסום דרכים בביירות 1982 של חיילים לבנונים יחד עם כוחות מארינס]]
הנחתים האמריקאים התפרסו בלבנון בשנים 1982-19841982–1984.
בשנת 1982 בקשה הממשלה הלבנונית התערבות בנלאומית בעקבות פלישת צה"ל ללבנון. יחד עם הכוחות האמריקאים הגיעו גם כוחות צרפתיים ואיטלקים ככוח שלום. האמור לעזור ללבנונים לייצב את המדינה.
הכוח נחת ב 25 באוגוסט 1982 בביירות וכלל כ 800 חיילים אמריקאים , 800 חיילים צרפתיים וכ 400 חיילים איטלקיים ופיקח על פינוי כוחות אש"ף.
ב 10 בספטמבר 1982 הסתיים הפינוי של כוחות אש"ף מביירות.
שורה 249 ⟵ 247:
התמוטטתו למעשה של [[צבא לבנון|הצבא הלבנוני]] בפברואר [[1984]], בעקבות עריקתם של יחידות מוסלמיות ודרוזיות למיליציות, ערערה עוד יותר את יציבות הממשלה. עם נסיגתם הקרבה של ה[[מארינס|נחתים]] האמריקנים, סוריה והקבוצות המוסלמיות הגבירו את הלחץ על ג'ומאייל. ב-[[5 במרץ]] ממשלת לבנון ביטלה את הסכם 17 במאי, והכוחות נסוגו מספר שבועות לאחר מכן.
 
במהלך תקופה כיאוטית זו, החלו התקפות הטרור נגד גופים אמריקניים ומערביים, כדוגמת התקפת הטרור ב-[[18 באפריל]] [[1983]] על [[שגרירות]] ארצות הברית במערב ביירות שגרמה למותם של 63 איש. לאחר ההתקפה, [[נשיא ארצות הברית]] [[רונלד רייגן]] הורה על הפצצת עמדות הדרוזים, שגרמו לפגיעתם של רבים, מרביתם אזרחים; בתגובה לתקיפה זו בוצע פיגוע נוסף{{הערה|1=Palestine and the Arab-Israeli Conflict, fourth edition, Charles D. Smith (2001) op. cit., 383}}. ב-[[23 באוקטובר]] [[1983]], [[הפיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות|פיגוע טרור קטלני בבסיסי הכוח הרב לאומי בביירות]] (מהראשונים של הארגון בהתהוות - [[חזבאללה]]), גרם למותם של 241 נחתים ו-58 חיילים צרפתיים{{הערה|1=ראו [http://www.cnn.com/2003/LAW/05/30/iran.barracks.bombing/ דיווח זה של CNN] המראה כי קבוצות שנתמכו על ידי [[איראן]] היו מבצעות המתקפה.}}, בתגובה צרפת תקפה מהאוויר עמדות של [[משמרות המהפכה האיראניים]] בבקאע. פיגועי טרור אלו ונוספים, גרמו לנסיגת הכוח הרב לאומי בפברואר [[1984]]. עם זאת, ההתקפות נגד מטרות מערביות נמשכו.
 
בשנים אלו, החל להתהוות ארגון החזבאללה כקואליציה רופפת של קבוצות [[שיעה|שיעיות]] שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון [[אמל]] של [[נביה ברי]]. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של [[המהפכה האיראנית]] ב-[[1979]], וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי [[משמרות המהפכה האיראניים]] שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי [[1982]]. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה, הפכה לאחד מהארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים לאחר מכן.
 
==השלב הרביעי בלחימה: 1985-1988==
 
===מלחמת המחנות===
 
{{הפניה לערך מורחב|מלחמת המחנות}}
בין [[1985]] ל-[[1989]], הסכסוך העדתי התעצם, ומספר ניסיונות לפיוס לאומי כשלו. קרבות עזים התנהלו ב[[מלחמת המחנות]] בשנים 1985-1985–[[1986]], בעת ש[[קואליציה]] של מיליציות בתמיכת סוריה, בהובלת [[אמל]] ניסו לגרש את לוחמי [[אש"ף]] ממאחזיהם. אלפי פלסטינים נהרגו בקרבות אלו, והמחנות סברה, שתילה, ובורג' אל-ברנג'ה נחרבו כמעט עד היסוד{{הערה|1=Pity the Nation: Lebanon at War Fisk, Robert (2001) עמ' 609}}.
 
הלחימה המסיבית פרצה בביירות ב-[[1987]] כאשר פלסטינים, לוחמי שמאל ודרוזים התאחדו נגד אמל, וכך גרמו להתערבות נוספת של [[סוריה]], שתמכה במיליציה השיעית, באותה העת. עימותים אלימים פרצו בביירות גם ב-[[1988]] בין [[אמל]] לבין [[חזבאללה]] (שני ארגונים שיעים, שנאבקו על דומיננטיות מדיניותם, אמל המתונים יותר, וחזבאללה הקיצוניים). חזבאללה הצליחה לכבוש מספר חלקים של הבירה, שבעבר היו בשליטת אמל, ולראשונה הפכה לכוח משמעותי בביירות.
שורה 285 ⟵ 282:
ב-[[16 בינואר]] [[1990]] הורה הגנרל עאון לתקשורת הלבנונית להפסיק להשתמש במילים "נשיא" או "שר" בהתייחסות להראווי, ומשתתפים אחרים בממשלה שקמה לאחר הסכם טאיף. [[הכוחות הלבנונים]], שהפכו לכוח יריב לעאון בחלקים הנוצריים של ביירות, מחו על דרישה זו בהשעיית כל שידוריהם. עאון סגר מספר עיתונים אחרים, שסירבו להענות לדרישתו{{הערה|1=Faces of Lebanon: Sects, Wars, and Global Extensions (Princeton Series on the Middle East) Harris William W (1997) עמוד 268}}. המתח עם הכוחות הלבנונים גבר, ועאון חשש כי המיליציה מתכננת לבוא בברית עם ממשלת הראווי.
 
בחודשים הראשונים של 1990 התעמתו כוחותיו של עאון עם הכוחות הלבנונים, לאחר שעאון טען כי זהו אינטרס לאומי "לאחד את הנשקים" של הממשלה (כלומר, הכוחות הלבנונים צריכים להכיר בו כראש המדינה). קרבות עזים ניטשו במזרח ביירות, ולמרותואף על פי שנראה היה בהתחלה כי ידם של הכוחות הלבנונים על העליונה, הלחימה הבין-נוצרית בסופו של דבר החלישה את המיליציה, שאז החליטה לפנות לסוריה בבקשת תמיכה.
 
במהלך אוגוסט 1990, [[הפרלמנט הלבנוני]], שלא קיים את דרישתו של עאון להתפזר, והנשיא החדש הסכימו לשינויים בחוקה, ששיקפו את הרפורמות הפוליטיות שנדרשו בהסכם טאיף (בייחוד תיקון של סעיף 95 בחוקה, שעוסק בהרכב הפרלמנט; התיקון קבע כי העדות הדתיות תיוצגנה באופן שווה במוסדות הפוליטיים הלבנוניים). הפרלמט הורחב ל-128 מושבים, ובפעם הראשונה חולקן המושבים באופן שווה בין הנוצרים למוסלמים (בעוד שלפני כן, היחס היה 5:6 לטובת הנוצרים).
שורה 309 ⟵ 306:
השפעה נוספת וקטלנית של המלחמה היא הפיכתן של מכוניות התופת לכלי מועדף על ידי ה[[טרור]]יסטים ברחבי העולם, לאור האפקטיביות שלהן במהלך המלחמה. במהלך 15 שנות הלחימה התפוצצו לפחות 3,641 מכוניות תופת, וגרמו למותם של 4,386 אנשים ולפציעתם של אלפים נוספים.
 
לבנון התקדמה בשיקום המדינה עצמה, מוסדותיה הפוליטיים וריבונותה הלאומית עם תום המלחמה. כיוםבראשית [[המאה ה-21]], העניקה המערכת הפוליטית בלבנון מעניקה למוסלמים יותר השפעה על התהליכים המדיניים, אם כי ישנם רבים הטוענים כי ההסדרים שהושגו, מיסדו את החלוקה העדתית בלבנון.
 
[[אש"ף]], שנאלץ לצאת מלבנון בעקבות פלישתה של ישראל, נחלש בצורה משמעותית ונאלץ לחתום על [[הסכמי אוסלו]] אשר אפשרו לו לבנות מוקד כוח חדש ב[[השטחים|שטחים]]. מלחמת האזרחים הגבירה את השנאה כלפי הפלסטינים בלבנון וכיוםומצבם מצבםהפך חמור יותר מאשר לפניה.
 
== ראו גם ==
שורה 320 ⟵ 317:
==לקריאה נוספת==
*אשר דני,"הפלישה הסורית ללבנון - מהלכים צבאיים כמכשיר מדיני", מערכות 256, יוני 1977, עמ' 7.
* אשר דני, הפעלת כוח משוריין בהר - המעורבות הצבאית הסורית בלבנון (1976-1975), מערכות, תל - אביב, 1985.
*יאפ, מלקולם א'. '''המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה'''
*[[אהרן אמיר|אמיר, אהרן]] (עורך). '''לבנון ארץ עם מלחמה'''