הבדלים בין גרסאות בדף "מסורה (נצרות)"

נוספו 2 בתים ,  לפני 4 שנים
מ
בוט החלפות: \1צורכי\2
מ (בוט החלפות: \1צורכי\2)
'''המסורה הקדושה''' ([[לטינית]]: '''Sacra Traditio''', [[יוונית]]: '''Ιερά Παράδοση''') היא מושג מרכזי ב[[נצרות]], המתייחס לגוף הנוהגים, התקדימים וההחלטות שהועברו בכנסייה מדור לדור, בנוסף ובחפיפה לכתבי הקודש עצמם. המסורה נחשבת מקור עליון לסמכות ולהתוויית דרכה של הדת, ולפי טיעון האוחזים בה היא המסגרת וההקשר המאפשרים פרשנות נכונה של הבשורות וסוגיות השעה. [[הכנסייה הקתולית]], [[הכנסייה האורתודוקסית]] ו[[נצרות אוריינטלית|הכנסיות האוריינטליות]] מחזיקות כל אחת בתפישה משלה למסורה, בעוד שה[[פרוטסטנטי]]ם דוחים בעקרון את המושג ומדגישים לרוב את היות "כתבי הקודש לבדם" (Sola scriptura) משען.
 
מהותה של המסורה הקדושה היא שלא רק הכתבים מכילים אמיתות מוחלטות שהן פרי התגלות אלוהית. לצד אלה אלא נתקבלו גם הנחיות ואמרות השראה מפי [[ישו]] או באמצעות [[רוח הקודש (נצרות)|רוח הקודש]] ל{{ה|שליחים}}, שביססו עליהן חלקים רבים בדת הנוצרית וגם העבירון הלאה; [[אבות הכנסייה]] ניסחו עיקרים אלה בכתביהם בפירוט רב ומתוך צרכיצורכי זמנם, ואסיפות התאולוגים שבאו לאחר מכן המשיכו בכך, תוך שהם מבהירים מהן האמונות והטקסים הנכונים ומה נחשב למינות ולחטא. הלגיטימציה שמעניקה המסורה היא מפתח לסמכות המוסדות הכנסייתיים לפרש ולקבוע את המדיניות הדתית ([[מגיסטריום]]). המסורה איננה גוף קבוע ותחום, אלא מתבטאת בממסד הנוצרי הקיים, כשכל דור של מנהיגים מוסיף עליה את קביעותיו והחלטותיו בשלשלת הנמשכת ללא הרף: האמונה בשלמותה ובאמיתותה של זו, ובכך שכופרים וטועים הוקעו החוצה ותורותיהם סולקו, היא אבן יסוד. אמרות רבות מהברית החדשה משמשות כביסוס לתקפות הרעיון, בין היתר דבריו של [[פאולוס]] ב{{ה|איגרת הראשונה אל הקורינתים}}, י"א כ"ג: {{ציטוטון|כִּי־כֵן '''קִבַּלְתִּי''' אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּ'''מָסַרְתִּי''' לָכֶם}}, וב{{ה|איגרת השנייה אל התסלוניקים}} ב' ט"ו: {{ציטוטון|לָכֵן אַחַי עִמְדוּ וְהַחֲזִיקוּ בַקַּבָּלוֹת אֲשֶׁר לֻמַּדְתֶּם אִם '''בִּדְבָרֵנוּ''' אִם '''בְּאִגַּרְתֵּנוּ'''}}. בנוסף, בייחוד בימי [[הרפורמציה]], תקפו הוגים קתולים את המערערים על המסורה בטיעון שאפילו האמונה בשלמות כתבי הקודש שאובה מכך שהדבר מקובל ואין לכך הוכחה חיצונית, מה גם שמסגרת פרשנית כלשהי הכרחית כדי ללמוד מן הטקסט מה נדרש. אלמלא כן יקומו אינספור אסכולות סותרות שיעשו כל אחת כפי ראותה, ובוודאי שאף אחת לא תוכל לטעון להשגת האמת.
 
דוגמאות בולטות לפריטים השאובים מן המסורת שאינם מוזכרים בברית החדשה הן קביעת יום המנוחה ביום ראשון, ולא בשבת; ההיתר לנדור ולהישבע, שנאסר לכאורה בדברי ישו "לֹא תִּשָׁבְעוּ כָּל־שְׁבוּעָה" ב[[הבשורה על-פי מתי|מתי]] ה' ל"ד; והאפשרות להטביל עוללים וילדים או להטביל באמצעות התזת מים בלבד, ולא בטבילה של בוגרים; חלק ניכר (משתנה לפי פרשנות) של ה[[סקרמנט]]ים כמו [[קונפירמציה]], משחה אחרונה וכולי; ועוד רבים אחרים. בקרב הפרוטסטנטים אכן היו כתות ש[[שומרי השבת|שבו לשמור שבת]], שאסרו את השבועה או ש[[אנאבפטיסטים|תבעו טבילת מבוגרים]]. גם בכנסיות הדוגלות בה הייתה המסורה מושא למחלוקות עזות ורבות, בשל אפשרויות הפרשנות השונות. תאולוגים התווכחו במשך מאות שנים בשאלות כמו ה[[התעברות ללא חטא]] של [[הבתולה הקדושה]]. אף הסוגיה מה היחס בין המסגרת המבארת לכתבי הקודש הייתה טעונה מאוד ועניין לדקויות רבות, אך ההנחה הכללית היא שהברית החדשה עצמה מגלמת אמת נעלה יותר מהקבלה בעל-פה סביבה.