מיני-סדרה – הבדלי גרסאות

על אף שאין כלל מוחלט המבחין בין "מיני-סדרה" ל[[סדרת טלוויזיה]] מן המניין, ישנם כמה מאפיינים המאפיינים "מיני-סדרה". אנציקלופדיית הטלוויזיה של האליוול ופרסר טוענת כי מיני-סדרה כוללת ארבעה עד שישה פרקים באורך משתנה{{הערה|1=Halliwell, Leslie, and Peter Purser, ''Halliwell's Television Companion'', London: Paladin, 1987}} סטוארט קנינגהם מגדיר מיני-סדרה כ"תוכנית בעלת זמן שידור מוגבל, בעלת יותר משני פרקים ופחות משלושה עשר פרקים, המספרת סיפור במהלך עונה או חצי עונה של שידור סדרתי{{הערה|שם=suggestions|1= [http://www.museum.tv/archives/etv/M/htmlM/miniseries/miniseries.htm Stuart Cunningham, "Miniseries", Museum of Broadcast Communication web site ]}}.

 

 

יש הרואים את תחילת הפורמט בשנת [[1974]], עם המיני-סדרה ה[[קנדה|קנדית]] "החלום הלאומי" (The National Dream) וסדרת הטלוויזיה של [[ABC]] {{כ}}"QB VII" על פי ספרו של [[לאון יוריס]] בכיכובו של [[אנתוני הופקינס]]. בעקבות ניסיונות ראשוניים אלו עובדו [[ספר|ספרים]] נוספים לטלוויזיה בפורמט זה בהצלחה רבה. "[[עני ועשיר]]" על פי ספרו של [[אירווין שו]] הייתה מיני-סדרה בת שנים עשר פרקים שאורכם שעה, ששודרה ברשת [[ABC]] ואף ב[[ישראל]] בשנת [[1976]], והוכיחה כי הצלחת הפורמט לא הייתה מקרית. בשנת [[1977]] שודרה המיני-סדרה "[[שורשים (סדרת טלוויזיה)|שורשים]]" על פי ספרו של [[אלכס היילי]]. הסדרה זכתה בארצות הברית להצלחה עצומה, ועוררה דיון פומבי בשאלות הנוגעות ל[[אפרו אמריקאים]], למשטר ה[[עבדות]] ול[[גזענות]]. הצלחתה הייתה באופן חלקי בשל האופן בו שודרה. שנים עשר השעות המצולמות חולקו לשמונה פרקים ששודרו ברציפות במשך שמונה ימים, עם פרק סיום בן 71 דקות, שמשך 130 מיליוני צופים, והיה בעת בה שודר הסדרה הנצפית ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה עד אז. הצלחת הסדרה קיבעה את הרעיון, ומאז צולמו מיני-סדרות רבות, ביניהן יש להזכיר את "[[שואה (סדרת טלוויזיה)|שואה]]" ואף את "[[דאלאס (סדרת טלוויזיה)|דאלאס]]", שהחלה את דרכה כמיני-סדרה, ומשם המשיכה כסדרת טלוויזיה מן המניין, בת 14 עונות.