וירטואוז – הבדלי גרסאות

'''וירטוּאוֹז''' (ב[[איטלקית]]: '''virtuoso''', וירטואוזו; במקור ה[[לטינית|לטיני]] virtuosus, שמשמעו מיומנות, גבריות, מצוינות) הוא [[אמן (אמנות)|אמן]] – [[מוזיקאי]], [[צייר]] או [[משורר]] – המצטיין בכישוריו האמנותיים ובעל טכניקה יוצאת דופן.{{ש}}

המונח מתייחס על פי רוב למוזיקאי, המצטיין ב[[זמרה]] או ב[[נגינה]]. רבים מן הנגנים הווירטואוזים הם גם [[מלחין|מלחינים]], הכותבים בעיקר ל[[כלי נגינה|כלי]] ששליטתם בו וירטואוזית. דוגמאות לכך הם המלחינים [[דומניקו סקרלטי]], נגן [[צ'מבלו]] וירטואוזי, [[ניקולו פגניני|פגניני]], וירטואוז ב[[כינור]] ו[[פרדריק שופן|שופן]], וירטואוז ה[[פסנתר]].

בסוף המאה ה-18 התקבל השימוש במונח לסולנים מבריקים, בכלי או בקול. התפתחות ה[[אופרה]] וה[[קונצ'רטו]] טיפחו נטייה זו. [[פרנץ ליסט|ליסט]], פסנתרן וירטואוז מבריק, הצהיר ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] כי "וירטואוזיות איננה תולדה, אלא יסוד הכרחי של המוזיקה"Gesammelte Schriften, iv, 1855–9). [[ריכרד וגנר|וגנר]], לעומת זאת, הסתייג וטען, שהכבוד האמיתי של הווירטואוז טמון אך ורק בכבוד שהוא מסוגל לשמר לאמנות היוצרת, ואם יזלזל בה, יתנער מכבודו, כמי שמעל בייעודו לתווך ברעיון האמנותי.(Gesammelte Schriften; Eng. trans., vii, 1894–9, p.112){{כ}}{{הערה|1=ג'אנדר, גרוב}}.

מי שאפשרו יותר מכל את הופעת הווירטואוזים היו בוני כלי הקשת ה[[איטליה|איטלקים]], שהגדולים בהם היו ועודם [[משפחת אמאטי]], [[סטרדיוואריוס]] ו[[ג'וזפה גוארנרי]]. בין הכנרים הווירטואוזים, שהיו גם מלחינים, [[ארכאנג'לו קורלי]], [[אנטוניו ויוואלדי]] ו[[ג'וזפה טרטיני]], כולם בני המחצית השנייה של [[המאה ה-17]], ואחריהם [[ג'ובני בטיסטה ויוטי]] ותלמידו [[רודולף קרויצר]], [[הנריק וייניאבסקי]] ו[[ניקולו פגניני]], שהרושם שהשאירה נגינתו המבריקה, עתירת האפקטים והשכלולים, על בני תקופתו הביאם לסברה, כי כרת ברית עם השטן. נוסף לכשרונו הווירטואוזי היה פגניני גם מלחין פורה, שכל יצירתו נכתבה לכינור, ממש כשם ש[[פרדריק שופן]], אמן וירטואוז ב[[פסנתר]], כתב את כל יצירותיו לכלי זה. לצד אמני הכינור, התבלטו גם נגני [[צ'מבלו]] וירטואוזיים, שהנודעים בהם הם [[פרנסואה קופרן]], [[ז'אן פיליפ ראמו]] ו[[דומניקו סקרלטי]]. [[יוהאן סבסטיאן באך]] ו[[גיאורג פרידריך הנדל]] היו וירטואוזים דגולים בעיקר ב[[עוגב]], אף כי הצטיינו גם בצ'מבלו.{{הערה|1=קורט פאהלן, "תולדות המוזיקה בעולם", הוצאת ניב, תרגום יצחק הירשברג, עמ' 178-180}}. עבור חלק מההמוזיקאים ובפרט חלק מהווירטואוזים, דווקא הווירטואוזיות נתפסת כחזות חסרת תוכן או כרהבתנות נטולת ערך [[אמנות|אומנותי]], כ[[אומנות|מלאכה]] גרידא. ביקורת שכזו רווחה ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] כנגד [[פרנץ ליסט|ליסט]] ואף הקדים בביקורתו [[צ'ארלס ברני]] על וירטואוז ה[[כלי מקלדת|מקלדת]] ה[[אנגלי]], [[ויליאם בבל]], שהצטיין בנגינה בעוגב, בצ'מבלו, ב[[שמיעה אבסולוטית|שמיעתו האבסולוטית]] ובזיכרונו המדויק, "שזיכו אותו בתהילה על ידי דיקוק השירים האהובים מהאופרה "רינאלדו" (מאת הנדל), ומאחרות בנות התקופה, למפגני ביצוע רהבתניים ומבריקים; אצבעותיו הזריזות להפליא מנגנות פשוטו כמשמעו צלילים נפרדים, ללא טעם, ללא הבעה, ללא הרמוניה או מודולציה, נגינה המציגה את המבצע כנבער מדעת המוזיקה ומעמקיה, אך מקנה לו גם על נקלה מוניטין של נגן עילאי ... אדון בבל ... כל ישותו אומרת רדידות ושחצנות באחת. "

 

גם במוזיקה הפופולרית של [[המאה ה-20]] בסגנון ה[[רוק מתקדם|רוק המתקדם]] (שילוב בין רוק ומוזיקה קלאסית), נודעים וירטואוזים רבים כמו הקלידן [[קית' אמרסון]] אשר הצטיין בנגינה על אורגן, [[סינתיסייזר]], [[מלוטרון]], [[מוג]] ורבים אחרים. הוא ידוע גם כמלחין מוכשר בשל שהלחין לחנים מורכבים על הקלידים בלהקתו [[אמרסון, לייק ופאלמר]].