מונטניארדים – הבדלי גרסאות

'''מוֹנְטַנָרְדִים''' ([[צרפתית]]: '''Montagnards''', מלשון '''Montagne''', "ההר") היה כינויה של סיעה פוליטית בימי [[המהפכה הצרפתית]], שהייתה פעילה מכינוס הוועידה הלאומית ב-20 בספטמבר 1792 – אם כי התגבשה למעשה עוד קודם – ועד להתקוממות ה-1 בפְּרֵרִיאָל ב-20 במאי 1795. המם היו הכח הדומיננטי בוועידה מאז תחילת פעילותם, ובמיוחד לאחר שטיהרו את הוועידה מיריביהם ה[[ז'ירונדינים]] בהפיכת ה-2 ביוני 1793, ועד לנפילת [[רובספייר]] ב-28 ביולי 1794. תקופה זו נודעה כ"וועידה המונטנרדית." לאחר מכן הוחלשו ולבסוף מוגרו במהלך ריאקציית תרמידור. המונטנרדים היו מזוהים עם השמאל הרדיקלי ותבעו את ריכוז כל הכח הממשלתי בידי שלטון חזק ו[[אוטוריטריות|סמכותני]] שינווט את המדינה ויפעל נחרצות נגד אויבי המהפכה מבית ומחוץ; הם הנהיגו את צרפת בשלב הסוער ביותר של המהפכה, מהפלת המלך עבור ב[[שלטון הטרור]] וכלה בתרמידור.

 

שורשי המונטנרדים נעוצים עוד בוויכוח הגדול שהסעיר את [[המועדון היעקוביני]] בשלהי 1791, כש[[ז'אן פייר בריסו]] קרא לצאת למלחמה נגד הגולים האריסטוקרטים שתכננו לחסל את המהפכה והאימפריה הרומית הקדושה שסיפקה להם מקלט. [[מקסימיליאן רובספייר]] ראה בעימות צבאי סכנה גדולה ודרבן את האופוזיציה לכך בתוך המועדון. בעוד שאנשי בריסו היוו את הבסיס ל[[ז'ירונדינים]], הגרעין המונטנרדי החל להתגבש נגדם כבר אז. ציר האסיפה המחוקקת מארי ז'וסף לקיניו {{צר|Joseph Lequinio}} טבע את המושג "ההר", ממנו נגזר שם הסיעה, בנאום ב-27 באוקטובר 1791, כשהוא מתייחס לנציגי השמאל שישבו בספסלים הגבוהים, אך זה טרם הפך לשכיח. האגף היעקוביני שתמך ברובספייר התאפיין בסמכותנות ו[[פופוליזם]], בחתירה לממשל ריכוזי עם [[רשות מבצעת]] חזקה (הז'ירונדינים העדיפו רשות מחוקקת שתרסן את הזרוע הביצועית), בקיצוניות אידאולוגית אך במתינות זהירה בענייני חוץ. ב-9 באוגוסט 1792 התאספה ועדה של נציגי הרבעים, בראשות [[ז'ורז' דנטון]] ממועדון הקורדליירים, הדיחה את [[הקומונה של פריז (המהפכה הצרפתית)|הקומונה של פריז]] וארגנה למחרת הפיכה נגד המלך שהסתיימה בכך שביקש מקלט באסיפה ונעצר. אירועי ה-10 באוגוסט אורגנו מחוץ למבנה השלטוני הקיים, אך השמאל היעקוביני באסיפה מיהר להתייצב לצד הקומונה החדשה והמוני ה[[סנקילוטים]] הפריזאים שהיוו את בסיס כוחה. באי-הוודאות ששררה במהלך הבחירות לוועידה הלאומית (קונבנט) החדשה, שהתאספה ב-20 בספטמבר, התגבשה ברית בין שני כוחות אלה. מתוכם התמצבו שלושה מנהיגים: דנטון, רובספייר והעיתונאי הקיצוני והפופולרי [[ז'אן-פול מארה]], שתפקדו כמעין "[[טריומווירט]]". צירי הוועידה שהזדהו עמם ישבו בספסלים הגבוהים משמאל ליושב-הראש, ורק מאז התקבלו השמות "ההר" ו"מונטנרדים" ונעשו נפוצים.{{הערה|על השם: Morris Slavin, The Making of an Insurrection: Parisian Sections and the Gironde, Harvard University Press, 1986. עמ' 2.}}

 

כמו כל הכוחות הפוליטיים במהפכה הצרפתית, המונטנרדים לא היו מפלגה ממוסדת או סיעה מגובשת אלא גוש הצבעה רופף שצירים נעו אליו וממנו. הם מנו בין 135 איש בחולשתם ועד ל-270 בשיאם, ובדרך כלל היו להם סביב המאתיים. הם תמיד היוו מיעוט מבין כלל הצירים, 749 במספר, אך היו גוש חזק יותר מהז'ירונדינים עם 160 איש ומ"המישור", השם הכולל לצירים הלא-משוייכים והעצמאיים. עקב כך, היוו את הכח הדומיננטי בקונבנט. רבים מהמונטנרדים שהשתייכו לרדיקלים הפריזאים היו חברים במועדונים כמו זה של הקורדליירים, וכמעט או כלל לא היו קשורים למועדון היעקוביני הגדול והמשפיע. בהמשך הצטרפו רובם של אלו, כמו דנטון ו[[קאמי דמולן]], לדיונים בו ונוצרה חפיפה ניכרת בין היעקובינים למונטנרדים. עם זאת היו חריגים בולטים, דוגמת [[לזאר קרנו]] ו[[רובר לנדה]], שהעדיפו את הוועידה על האווירה הפתוחה במועדון ולא היו חברים בו.

 

הקואליציה המונטנרדית הנהיגה את צרפת, כשאנשיה תופסים את מירב העמדות המשפיעות, במהלך המשבר הצבאי של קיץ וסתיו 1792, עד להדיפת בעלות-הברית הפולשות ב[[קרב ואלמי]]. לאחר מכן הם היו אלה שדחפו לשפוט ולהוציא להורג את [[לואי השישה עשר]]. במשך ההליך תבעו הז'ירונדינים משאל עם אודות גורלו ובאופן כללי ביזור סמכויות מהממשל המרכזי לפרובינציה; המונטנרדים הסמכותנים נרעשו והאשימו אותם ב"פדרליזם", רצון לערער על אחדות הרפובליקה הצעירה באמצעות בידול בין הבירה למחוזות. למרות שסימנו את הקצה השמאלי בתוך המבנה השלטוני הרשמי, הם לא היססו מלפעול נגד ה"נזעמים" הפופוליסטים שייצגו את עניי פריז, הגם שאימצו נקודות רבות ממדיניות הרווחה שאלה הציעו והנהיגו פיקוח מחירים נוקשה. לאחר מכן, כשהקיטוב הפנימי והאיום החיצוני גברו באמצע 1793, צפו מנהיגיהם באי-נחת בעלייתם של ה"אֶבֵּרטיסטים", סיעת שמאל קיצונית שקראה לחסל את הז'ירונדינים וכל מי שנחשד בבגידה. מעמדו של דנטון נפגע עקב האשמות בשחיתות וקרבה לגנרל דומורייה שבגד וערק לאוסטרים. הז'ירונדינים עצמם הגיבו בתביעות לפזר את האברטיסטים ולרסן את הסנקילוטים; בדיוק באותה עת, הרוב המונטנרדי בוועידה נחלש עקב שליחת רבים מהם לפרובינציה כ"נציגים בתפקיד" הממונים על המאמץ המלחמתי. סיעת בריסו ניצחה בכמה הצבעות. רובספייר חשש שהקיטוב בתוך הוועידה ישתק את הממשל בעיצומו של משבר. למרות הסתייגותו, החליט להעביר את משקלו לצד האברטיסטים ולתמוך בהפיכת ה-2 ביוני. הוועידה טוהרה ממנהיגי הז'ירונדינים ואלה נעצרו.

 

אבל רובספייר החשדן, שראה מזימות בכל מקום, השתכנע שגם דנטון זומם נגד הרפובליקה. הברית ביניהם הסתיימה כמעט מיד. עתה היו המונטנרדים חלוקים בין הקרובים לאברטיסטים בשמאל; ה"סלחנים" (אינדולגנטים) המתונים כמו דנטון, בימין; ואנשי רובספייר, דוגמת [[לואי דה סן-ז'וסט]], במרכז. "התנגשות הסיעות" (lutte des factions) החלה כבר בדצמבר. בתחילה התנגדו קולו ד'ארבואה, בילו-וארן ודומיהם להחלשת הטרור והפילו הצעה של רובספייר להקמת ועדת חקירה ב-26 בחודש. אבל הם מיהרו להתרחק מהאברטיסטים (שנשענו לא על המונטנרדים בקונבנט, אלא על מועדון הקורדליירים והרחוב הפריזאי האלים) כשקיצוניותם התגלתה בסדרה של קריאות להפיכה נוספת בראשית מרץ. עתה, השמאל המונטנרדי הצטרף למרכז ולימין בפעולה משותפת. ב-14 במרץ התאחד הוועד לשלום הציבור והורה על מעצר ראשי האברטיסטים, שהוצאו להורג במהרה. אבל עם שווארן וד'ארבואה התנתקו מאלו, הם עוד חששו מהאינדולגנטים של דנטון ודמולן ומכך שייחקרו על אירועי הטרור. רובספייר היה מעוניין הם בריצוי השמאל מפחד קיטוב פוליטי והן בחיסול יריביו מימין. ב-30 במרץ הושג רוב בוועד לחתימה על צווי מעצר נגדם. פחות מחודש לאחר עריפת יריביהם האברטיסטים מתו גם דנטון ובעלי-בריתו. ההצרה החדה של טווח ההשקפה הלגיטימי למרכז – רובספייר ונאמניו, שהיו הכח החזק, האשימו את שני האגפים שנפרעו מהם בהיותם סוכנים זרים וסוטים אידאולוגיים – ערערה את הקואליציה המונטנרדית כמעט כמו היקף ההוצאות להורג. אבל לאחר שנותר לבדו כאיש החזק, הפחד ממנו איחד את הכל נגד רובספייר. לאחר תקופת טרור חדשה שהחלה בשלהי מאי, הוא צבר די אויבים מכל העברים. ב-27 ביולי התאחדו ד'ארבואה ווארן משמאל עם שרידי המתונים ועם צירים אופורטוניסטים כמו [[ז'וזף פושה]] והדיחו אותו. הוא ושמונים מנאמניו הוצאו להורג למחרת.

 

אף שהדבר לא היה ברור, הפיכת ה-9 בתרמידור (התאריך ב[[לוח השנה המהפכני]] של צרפת) סיימה את תחילת נפילתם של המונטנרדים. הוועידה הלאומית מאסה בהפרזות ובטרור שהפעילו. בתחילה הייתה הקואליציה הרופפת שפעלה נגד רובספייר מורכבת גם מאנשי שמאל שהיו קיצוניים ממנו בדרישה לאלימות, אבל משפטו של ה"נציג בתפקיד" ז'אן-בטיסט קארייר שפך אור על זוועות אירועי השנה שעברה וסיפק אמתלה לרוב השקט בקונבנט, שביקש מתינות, לפנות נגדם. ד'ארבואה, וארן ועוד כמה נעצרו במרץ 1795 ונגזר עליהם גירוש ל[[גיאנה הצרפתית]]. מונטנרדים-לשעבר שפנו לכיוון השני, כמו פושה או פררון, היו גורם חשוב בהסטת המפה הפוליטית ימינה; הם התנערו מהמדיניות שקידמו פעם והפכו למובילי הריאקציה של תרמידור. הסיעה השלטת של פעם, שנפגעה קשות במחזורי ההוצאות להורג שהמיטה על עצמה, אצרה מעט כח לבלום את המהפך. "ההר" החזק של פעם הצטמצם לקבוצת מיעוט שכונתה "הפסגה" (Crête) בקונבנט שאחרי תרמידור. כבר ב-11 בנובמבר 1794 נסגר המועדון היעקוביני ואגודות שמאלניות נרדפו על ידי המונים זועמים שקרוביהם נרצחו בטרור.