מלחמת הירושה הספרדית – הבדלי גרסאות

המועמד האלטרנטיבי היה [[לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] מבית הבסבורג. אף הוא היה דודנו של המלך הספרדי מצד אמו; יתר על כן, אביו של קרלוס השני, פליפה הרביעי, הוריש את ממלכתו לביתל[[בית הבסבורג]] האוסטרי בצוואתו. אך גם מועמדות זו הייתה בעייתית, מאחר שירושת לאופולד הייתה מחזירה את האימפריה האוסטרית-ספרדית רבת העוצמה מן [[המאה ה-16]]. ב-1668, שלוש שנים אחרי שקרלוס השני עלה לשלטון, הסכים לאופולד, שאז היה חשוך בנים, לחלק את השטחים הספרדיים בין בית הבסבורג לבין [[בית בורבון]], למרות שצוואתו של פליפה הרביעי הורישה לו את כל הירושה. אולם ב-[[1689]], כש[[ויליאם השלישי מלך אנגליה]] נזקק לסיוע הקיסר ב[[מלחמת הברית הגדולה]] נגד צרפת, הוא הבטיח לתמוך בתביעת הקיסר לספרד השלמה.

עוד מועמד לכס מלך ספרד, הנסיך הבוחר [[יוזף פרדיננד מבוואריה|יוזף פרדיננד]] מ[[ממלכתנסיכות בוואריההבוחר מבוואריה|בוואריה]], נולד ב-[[1692]]. יוזף פרדיננד היה נכדו של לאופולד הראשון, אולם לא השתייך לשושלתל[[בית הבסבורג]] אלא לשושלתל[[בית וויטלזבאךויטלסבאך]]. אמו, מריה אנטוניה, הייתה בתו של לאופולד מנישואיו הראשונים, לבתו הצעירה של [[פליפה הרביעי, מלך ספרד]], מרגרט תרזה. מאחר שיוזף לא נמנה עם בית בורבון וגם לא על בית הבסבורג, האפשרות שיאוחדו ספרד וצרפת או ספרד ואוסטריה נעשתה סבירה פחות. בזכות חוסר האיום בעליית יוזף פרדיננד לכס מלך ספרד, הוא הפך עד מהרה למועמד עדיף עבור [[ממלכת אנגליה|אנגליה]] ו[[הולנד]].

בעוד מלחמת הברית הגדולה באה לקיצה ב-[[1697]], סוגיית הירושה הספרדית הייתה עדיין על הפרק. אנגליה וצרפת, שהיו יגעות מן המלחמה, הסכימו ל[[חוזה האג]] (1698), שלפיו יוזף פרדיננד יעלה לשלטון, אך יחלק את שטחי ספרד באיטליה ובארצות השפלה בין צרפת ואוסטריה. ההחלטה התקבלה ללא התייעצות עם הספרדים, שהתנגדו בחריפות לביתור האימפריה שלהם. לפיכך, בהיוודע תקנות החוזה, הוריש קרלוס השני ליוזף פרדיננד את האימפריה במלואה בניגוד לחוזה האג.

היורש הצעיר מת מ[[אבעבועות שחורות]]. בעקבות מותו, עלתה סוגיית הירושה הספרדית פעם נוספת לסדר היום הבינלאומי. אנגליה וצרפת אישררו את [[הסכם לונדון (1700)|הסכם לונדון]] שהוריש את כס המלוכה בספרד לארכידוכס [[קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|קרל]], שעתיד היה להיות קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפי תוכנית זו, השטחים באיטליה היו אמורים לעבור לידי צרפת, בעוד הארכידוכס היה אמור לרשת את שאר הקיסרות הספרדית. האוסטרים, שלא חתמו על החוזה, התאכזבו, מפני שהעדיפו דווקא את השטחים באיטליה. בספרד, הסכימו כולם על חוסר סבירותו של החוזה ותיעבו את הרעיון של חלוקת מדינתם, אך לא היו בטוחים אם עדיף מלך ספרדי מבית בורבון או מבית הבסבורג, אולם המדינאים הפרו-צרפתיים במדינה היוו רוב. לכן, באוקטובר [[1700]] הסכים קרלוס השני להוריש את האימפריה כולה לבנו השני של הדופן הצרפתי, [[פליפה החמישי מלך ספרד|פליפה דוכס אנז'ו]], נכדו של לואי הארבעה עשר. עם זאת, נקט קרלוס בצעדים כדי למנוע איחוד צרפתי-ספרדי; אילו דוכס אנז'ו היה יורש את כס מלך צרפת, הייתה ספרד עוברת לאחיו הצעיר, [[שארל דוכס ברי]].