סולפג' – הבדלי גרסאות

'''סולפג'''' (לרוב נהגה בעברית כ-'''סולפז''''; בכתיב לועזי: Solfège) או '''סולפג'ו''' (Solfeggio) הוא טכניקה בשירה ובהוראה [[מוזיקה|מוזיקלית]], המהווה בסיס לכל [[זמרה|שירה]] מ[[תו (מוזיקה)|תווים]], בניגוד לשירה משמיעה. שליטה בטכניקת סולפג' היא תנאי ללימודי שירה ברמה המצריכה קריאת תווים, אם ל[[זמר]]ים [[סולן|סולנים]] ואם ב[[מקהלה]]. מטרת הסולפג' היא להכשיר [[מוזיקאי|מוזיקאים]]ם לשירה מדויקת, בעיקר מבחינת [[גובה (מוזיקה)|גובה הצליל]], אך גם מבחינת [[קצב (מוזיקה)|קצב]], בלי קשר לטיב קולו וליכולות השירה האחרות שלו. סולפג' מהווה גם חלק אינטגרלי בשיעורי פיתוח שמיעה למוזיקאים מכל התחומים, והוא נפוץ מאוד בארצות אירופה, שהשפות המדוברות בהן מבוססות על לטינית, כגון [[איטליה]], [[צרפת]] ו[[ספרד]], וב[[מזרח אירופה]], וכמו כן גם ב[[ישראל]]. בארצות אחרות (למשל, בגרמניה) שירת סולפג' כחלק מההכשרה המוזיקלית היא נדירה מאוד.

בנגינה לפי תווים, מסתייע הנגן במיקומם הקבוע של ה[[קול|צלילים]] בכלי הנגינה, אך שירה על פי תווים מחייבת גם [[שמיעה רלטיווית|שמיעה מוזיקלית]] ויכולת להפיק צליל בגובה הנכון. טכניקת השירה-קריאה בסולפג' מכשירה את התלמידים להפיק גובהי-צליל מדויקים, שאינם תלויים בשום גורם אחר – טקסט, [[דינמיקה (מוזיקה)|דינמיקה]], מבע רגשי, [[קצב (מוזיקה)|קצב]] וכו'.

השירה בסולפג' יכולה לעשות שימוש בשמות הצלילים (זהו אף מקור השם - "טוניק סול-פה"), אך בה במידה יכול המורה לדרוש מן התלמיד לשיר כל הברה אחרת הנראית לו, ובלבד שכל צליל יקבל הברה משלו. גישה מסוימת לסולפג' גורסת שירת שמות תווים שונים מאלה הרשומים, כדי לשחרר את התלמיד מן הקשר לתווים הכתובים ולגרום לו להתייחס ל[[מרווח (מוזיקה)|מרווח]]ים שבין התווים ולמיקומם על פני ה[[חמשה]] בלי קשר ל[[מפתח (מוזיקה)|מפתח]], אך גישה זו יוצרת בעיות אצל רוב קוראי התווים ומקשה ביותר על בעלי [[שמיעה אבסולוטית]]. גישה זו תופסת מקום ב[[שיטת קודאי]] ויש לה תומכים רבים.

בעולם קיימים שני סוגים מרכזיים של סולפז׳סולפז', דו-קבוע, ודו-נייד. בדו-קבוע, הקרוי גם דו-מוחלט או דו-אבסולוטי, כל שם צליל מייצג [[גובה (מוזיקה)|גובה צליל]] מסוים קבוע (אבסולוטי). שיטה זו נמצאת בשימוש בארצות הדוברות שפות [[שפות רומאניות|רומאניות]], [[שפות סלאביות|סלאביות]], [[ספרדית|ספרדיות]], וב-[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]], כולל ישראל. בשיטה זו שמות הצלילים הם לרוב: דו, רה, מי, פה, סול, לה, ו-סי (או טי). בסוג השני של סולפז׳סולפז', דו נייד, הקרוי גם סולפז׳סולפז' טונליטונאלי, שמות הצלילים (דו, רה, מי וכו׳וכו') מייצגים כל אחד דרגה ב[[סולם (מוזיקה)|סולם]], ולא גובה-צליל מסוים. שיטה זו נמצאת בשימוש בארצות [[שפות גרמאניות|גרמאניות]], ב[[חבר העמים הבריטי]] וב[[ארצות הברית]]. בשיטה זו, על מנת לציין גובהי צליל מסוימים משתמשים באותיות הא״בהא"ב ה[[לועזית|לועזיות]] A, B, C, D, E, F, G, כאשר האות A מקבילה בגובהה האבסולוטי (כלומר ב[[תדירות|תדר]] שלה) לגובה שמיוצג על ידי הצליל ״לה״"לה" בשיטת הדו הקבוע. ההקבלה בין A לצליל לה, שהוא הצליל השישי דווקא בסולם, במקום לצליל הראשון, דו, נובעת על פי סברה אחת מכך שהתדר של הצליל לה הוא בעל [[מספר עגול]], כלומר ללא ספרות לאחר הנקודה העשרונית, ולפי סברה אחרת, נובע הדבר מכך שבכלי נגינה רבים בהם נעשה שימוש כאשר התקבעו היחסים בין האותיות לבין גובהי הצליל, היה הצליל לה הנמוך ביותר (הראשון) שניתן להפיק, כגון ב[[פסנתר]] המודרני.

שמות הצלילים דו, רה וכו׳ נובעים מ[[מזמור]] [[נצרות|נוצרי]] בן 6 שורות מהמאה ה-11, ששמו ״המנון"המנון לג׳וןלג'ון הקדוש״הקדוש", שנכתב על ידי תאורטיקן המוזיקה [[גווידו ד'ארצו]], בו כל שורה התחילה בצליל מסוים ובהברה מסוימת, כאשר השורה הראשונה התחילה בהברה ״אוט״"אוט", השנייה בהברה ״רה״"רה", השלישית בהברה ״מי״"מי", הרביעית בהברה ״פה״"פה", החמישית בהברה ״סול״"סול" והשישית בהברה ״לה״"לה". כעבור זמן קצר התווספה ההברה ״סי״"סי" לצליל השביעי בסולם, שהיא ראשי התיבות של השם יוהאנס הקדוש (Sancte Iohannes) ו-״אוט״"אוט" הוחלף במאה ה-17 ל״דו״ל"דו" על שמו של ה[[מוזיקולוגיה|מוזיקולוג]] [[ג׳ובאניג'ובאני בטיסטה דוני]].