הנשמה במצרים העתיקה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תיקון
מאין תקציר עריכה
שורה 1:
על פי ההגות ה[[דת|דתית]]ית-[[פסיכולוגיה|פסיכולוגית ]] ב[[מצרים העתיקה]], ה[[נשמה]] האנושית מורכבת מחמישה חלקים: ה'''רן''', ה'''בה''', ה'''קה''', ה'''שעות''', וה'''איב'''. בנוסף לחלקים אלה קיים גם ה[[גוף]] האנושי (הקרוי '''הא''').
 
==איב (לב)==
[[תמונהקובץ:Egypt dauingevekten.jpg|שמאל|ממוזער|450px|טקס שקילת הלב המתרחש לאחר המוות. על הכף השמאלית של המאזניים - הלב, על הכף הימנית - נוצת ה[[מע'ת]]. הבה, המוצג כאן כציפור עם ראש אדם, ניצב בצד שמאל על מקדש קטן ומחכה לראות את שיעלה בגורלו. הדמות הגדולה עם ראש תן היא [[אנוביס]], האחראי על השקילה. מתוך ספר המתים המצרי, [[פפירוס אני]]]]
החלק החשוב ביותר היה האיב, שזהה במשמעותו ל"[[לב]]" בעברית. לדעת המצרים הקדמונים, הלב הוא שהיה מושב הרגש והמחשבה, ולא ה[[מוח]]. הלב נחשב למפתח ל[[חיים שלאחר המוות]]. לאחר ה[[מוות]], [[אנוביס]] ו[[אל|אלים]]ים אחרים בדקו את לבו של האדם, בטקס שקילת הלב. אם הלב היה כבד יותר מ"נוצתה של [[מעת']]", אז הוא נאכל בידי השד אמית.
 
==שעות (צל)==
שורה 24:
 
==הנשמה בחיים שלאחר המוות==
המצרים האמינו כי המוות מתרחש כשהקה עוזב את האדם. מטרתם של [[טקס|טקסים]]ים שנערכו על ידי ה[[כהן (איש דת)|כהנים]] לאחר המוות, למשל "פתיחת ה[[פה]]", הייתה לא רק להשיב את יכולותיו הפיזיות של האדם במוות, אלא גם לשחרר את הקשר של הבה עם הגוף. שחרור זה איפשר לבה להתאחד עם הקה בחיים שלאחר המוות, ואז נוצרה ישות הקרויה "אח".
 
לאחר המוות, היה קיום שדומה למדי לקיום הפיזי הרגיל. המודל לקיום חדש זה היה המסע של [[השמש]]. בלילה השמש ירדה אל ה[[דואט (מיתולוגיה מצרית)|דואט]] (עולם המתים). השמש פגשה שם את גופו החנוטה של אוסיריס. אוסיריס והשמש, שמחזקים זה את זה, עולים לחיים חדשים ליום נוסף. עבור המתים, הגוף והקבר שלהם היה האוסיריס והדואט האישי שלהם. מסיבה זו מתייחסים אליהם לעתים קרובות כ"אוסיריס". כדי שתהליך זה יפעל, יש צורך בשמירה על הגוף כדי שבה יוכל לשוב המשך הלילה ולעלות לחיים חדשים ביום.