ויקיפדיה

אסטרטגיה צבאית – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
סקריפט החלפות (צויד, חיקסוס, )
שורה 15:
תהליכים כנ"ל ואחרים הביאו להיווצרות מערכת סדורה של רמות תכנון, ובראשה ה'''[[אסטרטגיה רבתי|אסטרטגיה-רבתי]]''' (Grand Strategy) - תורת הניהול של המשאבים העומדים לרשות האומה, לצורך השגת היעדים הצבאיים הנגזרים מהמטרות ה[[מדינה|מדיניות]]. תחתיה הוגדרו שתי הרמות העוסקות בתכנון צבאי גרידא: ה[[טקטיקה צבאית|טקטיקה]] והאסטרטגיה.
 
ה[[טקטיקה צבאית|טקטיקה]] והאסטרטגיה הם שני מושגים קשורים, נבדלים אולי רק בסדר-גודל. במובנה המקורי ה'''אסטרטגיה''' שלטה בהכנה לקרב (ולעוד קרבות אחרים, מקבילים לו), בעוד שה'''טקטיקה''' עסקה באופן הניהול של אותו קרב מסוים. במובן זה, האסטרטגיה עוסקת בעניינים [[צבא|צבאיים]]יים ותו לא.
 
במהלך המאה ה-19 ובתחילת [[המאה ה-20]] העולם המשיך ונעשה מורכב יותר. התפתחויות צבאיות, חברתיות, פוליטיות ומדיניות, כפי שבאו לידי ביטוי ב[[מלחמת האזרחים האמריקאית]] וב[[מלחמת העולם הראשונה]], גרמו לכך שאומות וקואליציות נאלצו לנהל מלחמות מורכבות, בשדות-קרב רווים בגייסות, ולעתים ביותר מחזית אחת. המחשבה והתכנון האסטרטגיים נעשו מסובכים מדי, וכתוצאה מכך נוצר מושג חדש: '''[[אופרטיבה צבאית|אופרטיבה]]''' (במובן Operation, כלומר "מבצע"). מהותה של האופרטיבה: ניהול ושליטה ב[[כוח צבאי|כוחות צבא]] מסוגם של [[גיס|קורפוסים]] ו[[דיוויזיה|דיוויזיות]], המשתתפים בקרבות ומבצעים טקטיים במהותם, במטרה למנף את התוצאות של קרבות אלו לצורך השגת יעדיה הצבאיים של האסטרטגיה-רבתי. מכאן שהאופרטיבה היא התחום המקשר בין האסטרטגיה לטקטיקה. בימינו, השימוש במונח "אסטרטגיה" הוא משוחרר למדי, ובשפה פשוטה הוא מתייחס בדרך-כלל לרמות הגבוהות של התכנון הצבאי עד כדי השקה להחלטות מדיניות (סוגיות כמו, לדוגמה, אופן ההקצאה של כוחות צבא בין שתי חזיתות, אופן חלוקת התקציב בין זרועות הצבא העיקריות, קבלת החלטות לגבי [[דוקטרינה צבאית|דוקטרינות צבאיות]], תכנון אופרטיבי בזמן מלחמה וכיוצא בזה), כלומר סתם "אסטרטגיה" מכילה בתוכה את האופרטיבה ואת האסטרטגיה-רבתי.
 
הן האסטרטגיה והן הטקטיקה הצבאיות חייבות להתפתח במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות. אסטרטגיות תקופתיות מוצלחות נוטות להיות מונצחות גם זמן רב לאחר שהתפתחויות טכנולוגיות ב[[אמצעי לחימה]] ובתורות לחימה (תו"ל - תורת לחימה) הפכו אותן למיושנות. כך למשל טקטיקות נפוליאוניות (ראה [[המלחמות הנפוליאוניות]]) מסוגה של "להסתער בכל מחיר" שלטו ב[[מלחמת האזרחים האמריקאית]] וב[[מלחמת העולם הראשונה]], וגרמו לקטילת הגייסות המסתערים באש [[מקלע|מקלעים]]ים מתוך [[מלחמת חפירות|חפירות]] מוגנות ב[[גדר תיל|גדרות תיל]]. כתוצאה מניסיונה העגום של [[צרפת]] במלחמה זו, היא הגיעה ל[[מלחמת העולם השנייה]] עם [[דוקטרינה צבאית|דוקטרינה]] [[מגננה|הגנתית]] לחלוטין, תוך הסתמכות עיוורת על [[קו מז'ינו]] הבלתי-חדיר, רק כדי להימצא חשופה וחסרת יכולת-תגובה אל מול ה[[מלחמת בזק|בליצקריג]] ה[[גרמנית]].
 
=== מדיניות ודיפלומטיה ===
שורה 54:
 
=== ערש האסטרטגיה הצבאית- מצרים העתיקה בתקופה הפרהיסטורית ===
ככל הנראה, לפי העדויות הקיימות היום ארץ הולדתה של האסטרטגיה הצבאית המערבית הוא ב[[מצרים העתיקה]] ו[[סודאן]] של התקופה הפרסהיטורית. ייתכן בהחלט כי היו קרבות מתוכננים בצורה רחבת הקיף גם לפני כן במצרים ומחוצה לה. הקרב הראשון המתעוד התרחש ב[[בית הקברות ה-117]] שגבול בין מצרים לצפון סודאן של היום לפני כ-13,140 ל- 14,300 שנה. בבית קברות זה נמצאו 59 שלדים שלמים בנוסף לשלדים חלקיים מרובים אחרים המחוררים בחצים ובחניתות (כ-50% גברים וכ-50% נשים), ובכך הם מהווים ראיה לקרב שהתרחש במקום. בנוסף השלדים נמצאו כשהם פגועים ושאותם אנשים שאליהם הם שייכים לא נרפאו אחרי הפציעות. נראה גם כי קרב זה גרם לירידה משמעותית בכמות האוכלוסייה באזור זה. אך עדיין היסטוריונים לא בטוחים האם זה היה בהחלט קרב אמיתי, או שלמעשה לא התקיים קרב בכלל וזהו למעשה אוסף של גופות מזמנים שונים זה מזה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.ancientmilitary.com/ancient-egypt-military.htm|כותרת=Ancient Egypt Military|אתר=www.ancientmilitary.com|תאריך_וידוא=2016-07-26}}</ref>
 
בכל מקרה בהחלט ידוע כי מצרים העתיקה הייתה ממקורות האסטרטגיה הצבאית הראשונית, שנבעה בעיקר עקב שפע היבול וטכנולוגיה שאפיינה את אנשייה. ככל שעבר הזמן החלו גם להתפתח כלי נשק מפותחים הרבה יותר. כלי הנשק הראשונים היו זריקת אבנים, [[חץ וקשת]] (בין היתר מקרניים), חניתות בעלות קצה מאבן וכלי אבן. כל זאת עוד לפני 5500 לפני הספירה. [[אובסידיאן]] החל להיות מיובא מאזור [[אתיופיה]] לפיתוחן של חניתות חדות כתער וכלי הנשק התפתחו אפילו יותר. במהלך התפתחות הטכנולוגיה גם החלו להיות מיוצרות חץ וקשת מעץ. בתקופה זאת גם הומצאה לראשונה שיטת המצור על העיר הרוצים לכבושה. המלחמה הגדולה ביותר בראשית מצרים העתיקה הייתה המלחמה אשר הנהיג המלך נערמר (עדיין לא היה קיים התואר "[[פרעה]]") לאיחוד [[מצרים העליונה]] ו[[מצרים התחתונה|התחתונה]] תחתיו תחת שלטונו.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.ancientmilitary.com/ancient-egypt-military.htm|כותרת=Ancient Egypt Military|אתר=www.ancientmilitary.com|תאריך_וידוא=2016-07-26}}</ref>
שורה 62:
 
==== בתקופה שלפני הממלכה הקדומה ====
אחרי איחוד מצרים העליונה והתחתונה על ידי המלך נערמר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה החלה התקופה שקדמה לתקופת הממלכה הישנה. בתקופה זו צויידוצוידו החיילים ב:
* כלי לוחמה מאבן<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.ancientmilitary.com/ancient-egypt-military.htm|כותרת=Ancient Egypt Military|אתר=www.ancientmilitary.com|תאריך_וידוא=2016-07-26}}</ref>
* חניתות בעלות חוד נחושת<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.ancientmilitary.com/ancient-egypt-military.htm|כותרת=Ancient Egypt Military|אתר=www.ancientmilitary.com|תאריך_וידוא=2016-07-26}}</ref>
שורה 75:
 
==== בתקופת הממלכה התיכונה ====
בתקופת הממלכה התיכונה מצרים העתיקה הייתה צריכה להתמודד עם מעצמות צבאיות נוספות שגם הן שחקו באזזור המזרח התיכון. אחת מהן הייתה [[נוביה]] (שכנתה של מצרים מדרום), שמצרים ניהלה איתה מאבקים על ימין ועל שמאל. כך למשל כבש [[סנוסרת השלישי]] חלקים נרחבים רבים מנוביה בגאונות צבאית, וניהל איתם מאבקים ממשוכים על כך. הצבא נשמר במתקוכנת הנוכחית שלו מתקופת הממלכה הקדומה, וניהל כיבושים גם במתקוכנת דומה מבחינה צבאית. כלי הנשק היו זהים למדי, הקשתים לקחו חלק חשוב בקרב אך עם כל זאת החלו גם לצוץ גרזנים מברונזה טהורה מעוטרים במיוחד ששימשו את החיילים המצריים בקרב.. בתקופה זאת החלו להופיע צבאות מתקדמים שהכילו בתוכם כירכרות וקשתים מתקדמים שלא היו למצרים והם נקראו ההיקסוסהחיקסוס. בני ההיקסוסהחיקסוס כבשו את צפון מצרים של היום ושלטו בעיקר באזור [[הדלתא של הנילוס]]. בתקופה זאת נפלו המצרים לתקופת [[היסטוריה של מצרים העתיקה|ימי ביניים שנייה]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.ancientmilitary.com/ancient-egypt-military.htm|כותרת=Ancient Egypt Military|אתר=www.ancientmilitary.com|תאריך_וידוא=2016-07-27}}</ref>
 
==== בתקופת הממלכה החדשה ====
בתקופה זאת הגיעה מצרים העתיקה לשיא גדולה, ונהפכה למעצמת על שנית. מקור גדולתה של מצרים העתיקה נבע בעיקר מגירוש [[חיקסוס|ההיקסוסהחיקסוס]] מאזור הדלתא על ידי הפרעה יעחמס הראשון. בתקופה זאת כבר למדו המצרים מבני ההיקסוסהחיקסוס והצתיידו במרכבות המתקדמות בעולם מבחינה טכנולוגית באותה התקופה- קלות, מהירות וייעילות יותר מכל מרכבה לפני כן. חרב מפותחת הצטרפה גם לצבא הרגלי והייתה קרויה בשם [[קוח'פסה]] ( khopesh). היא הייתה יעילה במיוחד ושימושית בשביל צבא מצרים העתיקה באותה התקופה. אל כל כלי נשק אלו הצטרפה גם קשת שנבנתה משילוב של עץ ועצם- מה שגרם לה להיות מאוד ייעילה אך מאוד יקרה טפחות שימושית בצבא. גם הארגון הצבאי הגיעה באות התקופה לשיא, כשכל יחידה צבאית חולקה על פי כלי הנשק בה השתמשה, וכשחיילים הוחזקו בתור חיילים קבועים מארצות שונות שהצטרפו לאימפריה על ידי כיבושים מרובים. חיילים לא מצרים במצואם הצטרפו גם הם לצבא הגדול, בהם [[עברים]], [[כנענים]], [[לובים]] ואפילו [[פלשתים]]. הקרב הגדול ביותר בהיסטוריה של מצרים העתיקה התרחש תחת שלטונו של [[רעמסס השני]], פרעה [[האימפריה המצרית]], כנגד [[האימפריה החתית]] בעיר [[קדש (סוריה)|קדש (ארנת)]], ומכאן נבע שמו- "[[קרב קדש]]". קרב זה היה קרב המרכבות הגדול בהיסטוריה של האנושות שלא חזר על עצמו שנית גם לא על ידי אימפריות מרובות שבאו מאות שנים אחר כך. קרב קדש נחשב לאחד הקרבות החשובים של העת העתיקה. הוא נחתם בסופו של דבר בהסכם שלום בין האימפריה המצרית לבין האימפריה החיתית.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.ancientmilitary.com/ancient-egypt-military.htm|כותרת=Ancient Egypt Military|אתר=www.ancientmilitary.com|תאריך_וידוא=2016-07-28}}</ref>
 
=== באירופה ובמערב (מהתקופה הקלאסית ועד סוף המאה ה-18) ===
{{הפניה לערך מורחב|הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית}}
 
התפתחות רבה בתחום האסטרטגיה הצבאית התרחשה [[המאה ה-4 לפנה"ס|במאה ה-4 לפנה"ס]], במחשבה ה[[ספרטה|ספרטנית]]. במסעותיהם של מצביאים כמו [[אלכסנדר הגדול]], [[חניבעל]], [[סקיפיו אפריקנוס]] ו[[יוליוס קיסר]] מדגימים תכנון ותמרונים אסטרטגיים קלאסיים, שנלמדו מחדש על ידי אסטרטגים של העת החדשה. בתקופה ההיא האסטרטגיה הבינלאומית הייתה מרוכזת סביב השליטה על ה[[ים|ימים]], ובספרו ''השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה'' מתאר האסטרטג [[אלפרד תייר מהן]] כיצד ה[[רומא העתיקה|רומאים]] השתמשו ב[[חיל ים|כוחות הימיים]] שלהם כדי לחסום את קווי-התקשורת של חניבעל עם [[קרתגו]], ואז באמצעות '''[[טקטיקה ואסטרטגיה ימית|אסטרטגיה ימית]]''' הצליחו להוציא אותו מ[[איטליה]], למרות שמעולם לא הצליחו להביסו על אדמת אירופה באמצעות ה[[לגיון|לגיונות]] שלהם.
 
ב-[[1520]] פרסם [[ניקולו מקיאוולי]] את עבודתו '''אמנות המלחמה''' (Art of War), בה עסק בעיקר ביחסים בין הדרגים ה[[מדינה|מדיניים]] וה[[צבא|צבאיים]]יים, ובכך ניסח את מה שאנו מכנים "אסטרטגיה-רבתי". ב[[מלחמת שלושים השנים]] שהחלה ב-[[1618]], ביצע [[גוסטבוס אדולפוס]] מלך [[שוודיה]] [[אופרטיבה צבאית|לוחמה אופרטיבית]] לדוגמה, כאשר הוביל את ארצו לניצחון על אדמת [[האימפריה הרומית הקדושה]] במרכז [[אירופה]].
 
אולם רק ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] הפכה האסטרטגיה הצבאית לנושא מחקר רציני. ב[[מלחמת שבע השנים]] שהחלה ב-[[1756]], המציא [[פרידריך השני מלך פרוסיה|פרידריך השני]] מלך [[פרוסיה]] '''אסטרטגיה של התשה''' כדי לבלום את אויביו ולחסוך בכוחות ארצו. כשפרוסיה מותקפת מכל צדדיה על ידי [[צרפת]], [[אוסטריה]], [[רוסיה]], [[שוודיה]] ו[[סקסוניה]], פרידריך ניצל את עמדתו המרכזית שאפשרה לו להניע כוחות צבאיים לאורך [[קווים פנימיים]] ולהעביר מאמצים מחזית אחת לאחרת לפי ההתפתחויות המקומיות. לא היה ביכולתו להשיג הכרעה, אולם הוא הצליח לדחוק את התבוסה עד שהושג פתרון דיפלומטי. "ניצחונו" של פרידריך הביא לעליית קרנה של '''[[אסטרטגיה גאומטרית]]''', ששמה דגש על קווי התקדמות ותמרון, טופוגרפיה ונקודות שולטות.
שורה 93:
[[האימפריה המונגולית]] בהנהגתו של [[ג'ינגיס חאן]] מספקת דוגמה נגדית מאלפת לעומת ההתפתחויות האירופאיות באמנות האסטרטגית. הצלחותיו של ג'ינגיס חאן ושל יורשיו התבססו על תמרון והפחדה. למעשה, הנקודה אליה כיוון ג'ינגיס את התקפותיו האסטרטגיות הייתה לא יותר מאשר הדימוי ה[[פסיכולוגיה|פסיכולוגי]] של כוחותיו ב[[תודעה|תודעתה]] של אוכלוסיית היריב. על ידי יישום שיטתי וקפדני של אסטרטגיה זו, כלומר [[אופרטיבה צבאית|אופרטיבה]] מגובה ב'''[[לוחמה פסיכולוגית]]''', הצליחו ג'ינגיס וצאצאיו לכבוש שטחים נרחבים ביותר ב[[אירואסיה]].
 
אבני הבניין של הצבא והאסטרטגיה של ג'ינגיס היו ה[[חץ וקשת|קשתים]] ועדרים עצומים של [[סוס|סוסים]]ים מונגוליים. ביחס של חמישה סוסים לכל לוחם, היה הצבא המונגולי נייד ביותר (עדרי הסוסים סיפקו גם את הבסיס הלוגיסטי לאספקת מזון, בעוד שאת כל המצרכים האחרים הדרושים לחייל במסעו בזזו המונגולים מסביבתם). בהשוואה לצבא המונגולי, כל הצבאות האחרים היו כבדים - וכתוצאה מכך בעלי כושר-ניידות נחות בהרבה. באמצעות ריכוז מאמץ, תמרון, הפתעת האויב והתקפה בלתי-פוסקת, הובאו צבאותיהם של [[סין]], [[ממלכת פרס|פרס]], [[ארצות ערב]] וארצות [[אירופה]] תחת לחץ עד שבירתם, ואז נרדפו עד שהושמדו כליל. כשנדרש הצבא המונגולי לכבוש עיר מבוצרת, נדרשה מהאסטרטגיה הנ"ל הכרעה מהירה. כאן יצא לעזרתם של המונגולים שמם כלוחמים נוראים ואכזרים: [[טרבושה]] או סוג אחר של נשק [[בליסטרה]] הובא כדי להטיל פגרי חיות וגוויות לתוך העיר הנצורה, במטרה להפיץ מחלות ומוות בקרב התושבים. תושבי ערים שלמות נטבחו כשה[[חאן (תואר)|חאן]] רצה להטיל מורא על ערים אחרות. מכאן שהמונגולים יישמו באופן אסטרטגי את מה שאנו מכנים היום בשם [[לוחמה פסיכולוגית]], אם ניתן לכלול טרור ברוטלי וטבח במונח זה, והצלחותיהם הביאו לשליטה שלא נראתה כמוה בכל ארצות אירואסיה כמעט, במשך המאות [[המאה ה-13|ה-13]] ו[[המאה ה-14|ה-14]].
 
=== במלחמות הנפוליאוניות (1792-1815) ===
 
[[המהפכה הצרפתית]] ([[1789]]) ו[[המלחמות הנפוליאוניות]] שהחלו בעקבותיה ([[1792]]-[[1815]]) גרמו למהפכה באסטרטגיה הצבאית. ההשפעה של התקופה ההיא ניתנת הייתה להבחנה גם ב[[מלחמת האזרחים האמריקאית]] ([[1861]]-[[1865]]) ובשלביה הראשונים של [[מלחמת העולם הראשונה]] ([[1914]]-[[1918]]). הופעתו של [[נשק קל]] אמין, זול וקל לייצור, וכן התפתחותם של צבאות האזרחים והגיוס ההמוני הביאו לגידול מהיר בגודלם של הצבאות, והעוצבות גדלו בהתאמה: בתחילה התהווה הצורך לחלק את הצבא ל[[דיוויזיה|דיוויזיות]], ומאוחר יותר ל[[קורפוס|קורפוסים]]ים. במקביל התהוותה ה[[ארטילריה]] הדביזיונית: קלת-משקל, ניידת, ועם טווח ועוצמת-אש משופרים. מערכי חיילים חמושים ב[[רומח|רמחים]] וה[[מוסקטר]]ים היורים מטחים מאסיביים התחלפו ב[[חיל רגלים]] קל הנלחם בקו-מגע.
 
[[נפוליאון]] ניצל את ההתפתחויות הנ"ל כדי ליישם '''אסטרטגיה של השמדה''' ברוטלית ביעילותה, שהתעלמה כמעט לחלוטין מהדרישות ה"מתמטיות" הדקדקניות של האסטרטגיה הגאומטרית. הוא חתר בהתמדה להשגת הכרעה בקרב כשמטרתו יחידה - להשמיד לחלוטין את כוחות האויב העומד מול כוחותיו. בשבתו כשליט יחיד לצד היותו המצביא העליון של צבאו, הוא הקדיש את מחשבתו הן לאסטרטגיה-רבתי והן לאסטרטגיה האופרטיבית, ורתם את כל המאמצים, גם פוליטיים וכלכליים, באופן הדוק ומתואם לצורך השגת מטרותיו הצבאיות המשרתות את יעדיו המדיניים. בסופו של דבר הוא הובס כאשר אויביו אימצו את האסטרטגיות שהוא הביא לידי שלמות.
שורה 116:
==== במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865) ====
 
האבולוציה של האסטרטגיה הצבאית המשיכה ב[[מלחמת האזרחים האמריקאית]] ([[1861]]-[[1865]]), בעיקר הודות ל[[גנרל|גנרלים]]ים כמו [[רוברט אדוארד לי]] (Lee), [[יוליסס סימפסון גרנט]] (Grant) ו[[ויליאם שרמן]] (Sherman), שהושפעו כולם מעלילות קרבותיו של נפוליאון. עם זאת, תוצאותיה של הדבקות בעקרונות המלחמה הנפוליאוניים אל מול פניהן של ההתפתחויות הטכנולוגיות - כמו פיתוחו של [[רובה]] ה[[חי"ר]] לטווח ארוך - היו לרוב הרות-אסון. היקפי הזמן והמרחב בהם נערכה המלחמה השתנו גם כן: [[מסילת ברזל|מסילות ברזל]] אפשרו תנועה מהירה של גייסות אדירים לאורכם של הקווים הפנימיים, למרות שהתמרון והקרבות עדיין נתחמו במסדרונים צרים ופגיעים. [[מנוע קיטור|מנוע הקיטור]] וה[[ספינה|ספינות]] ה[[מיגון|ממוגנות]] בשריון הברזל שינו גם את אופן התובלה והלחימה בימים.
 
בתקופה ההיא עדיין לא נבצר מקומה של אסטרטגיית התמרון בניצחונות, כפי שהודגם במסעו של שרמן אל החוף ב-[[1864]], אולם מקום זה היה מותנה ב"נכונותו" של האויב שלא להתבצר. לקראת סוף המלחמה, בעיקר במהלך קרבות ההגנה על מטרות סטטיות כמו [[קרב קולד הארבור]] (Cold Harbor) או [[קרב ויקסבורג]] (Vicksburg), ממדיהן של החפירות בשני הצדדים הגיעו עד סדרי-גודל של [[מלחמת העולם הראשונה]]. ב[[קרב גטיסבורג]] הגנרל [[רוברט לי]] מצבא הדרום התעקש בניגוד לשכל הישר להתקיף את צבא הצפון שהיה מבוצר היטב על רכס שוב ושוב, ובכך חתם את גורל המערכה להפסד צורב, וכנקודת מפנה במלחמה כולה.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/אסטרטגיה_צבאית"