ויקיפדיה

טיגר – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
ניסוח
קו מפריד בטווח מספרים
שורה 20:
|צוות=5
}}
ה'''טיגר''' (בשמו המלא: '''פאנצרקאמפפוואגן סימן 6 טיגר דגם E''', [[גרמנית]]: '''Panzerkampfwagen VI Tiger''') היה טנק [[גרמניה הנאצית|גרמני]] כבד שהיה בשימוש ב[[מלחמת העולם השנייה]], אשר נכנס לייצור בשנת [[1942]]. הטיגר תוכנן בתור 'טנק הבקעה' כבד, שתפקידו להוביל את המתקפה ולפרוץ את מערכי ההגנה של האויב. אף שהטיגר לא פותח כמענה ישיר ל[[טנק]]ים ה[[סובייטי]]ים מדגם [[T-34]] ו-[[KV-1]], שהוכיחו את עדיפותם על כל דגמי טנקים הגרמניים שהופעלו במהלך החודשים הראשונים של ה[[מבצע ברברוסה|פלישה הגרמנית לברית המועצות]], הוא היה עדיף עליהם.
 
בזמן כניסתו לשירות ה[[ורמאכט|צבא הגרמני]] נחשב הטיגר לטנק החזק ביותר בעולם בזכות שריונו העבה ותותח ה-88 מ"מ העוצמתי שלו, והוא הצליח לשמור על עדיפותו כמעט על כל סוגי הטנקים של [[בעלות הברית]] עד תום המלחמה.
 
במהלך המלחמה, רכש לעצמו הטיגר מוניטין כטנק אימתני בשדה הקרב, וגרם לאבדות כבדות לכוחות השריון של בעלות הברית. אף שמעולם לא היה זמין במספרים גדולים, בשל תהליך הייצור הארוך והמסובך שלו, הוא הצליח להותיר חותם על תכנון הטנקים של בעלות הברית, שנדרשו לספק פתרונות בתחום החימוש והמיגון לעליונותו של הטיגר. לצד יתרונותיו, היו לטיגר מספר מגרעות, שנבעו בחלקן מהעובדה שהיה מהונדס יתר על המידה, ובחלקן מהאצת כניסתו לשירות מבצעי (בדומה לטנק ה[[פנתר (טנק)|פנתר]]). הוא היה כבד ואיטי, ובנוסף, תהליך הייצור שלו היה מסובך, ארך זמן ניכר, ודרש משאבים רבים. התוצאה הייתה, שרק כ-1,347 טנקי טיגר יוצרו במהלך המלחמה, כמות נמוכה בהרבה בהשוואה לטנקים של בעלות הברית שעמם נאלץ להתמודד, ולכן יכולתו להשפיע על תוצאות המערכה הצבאית הייתה מוגבלת ונקודתית.
שורה 31:
 
[[קובץ:Tiger Evolution.jpg|שמאל|ממוזער|300px|שלבים בהתפתחות הטיגר]]
ב-[[9 בספטמבר]] [[1938]] הורה משרד חיל החימוש להמשיך בפיתוח טנק בן 30 טונות. כעת נדרש טנק עם תותח 75 מ"מ L/24 בצריח, מרחב לצוות זהה לפנצר סימן 4, מהירות העולה על 35 קמ"ש, ומיגון בעובי של 50-3535–50 מ"מ. שם קוד חדש ניתן לתוכנית - ה-VK 30.01{{כ}}{{הערה|1=לדגמי אבטיפוס וניסוי גרמניים ניתנו ראשי התיבות VK, ולאחריהם ארבע ספרות. שתי הספרות הראשונות מציינות את משקלו המוצע של הטנק, והשתיים האחרונות מבדילות בין דגם אחד למשנהו. לראשי התיבות VK יש שני פירושים אפשריים: האחד ''Versuchskonstruktion'' - עיצוב ניסיוני, והשני ''Vollkettenfahrzeug'' - רכב על זחלים. }}. על המכרז לטנק החדש התחרו ביניהן הנשל וחברת [[פורשה]], בראשות פרופסור [[פרדיננד פורשה]]{{הערה|1=Melleman, Tadeusz. '''Tank Power 13: PzKpfw VI Tiger Vol. I''', AJ Press 2002, עמ' 13}}.
 
הדגם של הנשל, ה-(VK 30.01(H (האות בסוגריים מציינת את שם החברה) התבסס על ה-Durchbruchwagen II, והמשיך בעקרונות התכנון המוכחים של הטנקים הגרמניים, עם מנוע בחלקו האחורי של הטנק ותמסורת בחזית התובה. בנוסף כלל הדגם את המאפיין החדשני של גלגלי מרכוב חופפים (מאפיין שיופיע מאוחר יותר גם בטיגר). שתי שלדות הושלמו במרץ 1941 ושתיים נוספות באוקטובר אותה שנה (אף לא אחת עם צריח), אולם עד אז כבר הוחלט לזנוח את הפרויקט לטובת דגם כבד יותר. מאוחר יותר שימשו שתיים מהשלדות כבסיס ל[[משחית טנקים|משחית הטנקים]] [[שטורר אמיל]], המצויד בתותח עוצמתי בקוטר 128 מ"מ{{הערה|1=Chamberlain & Doyle. '''Encyclopedia Of German Tanks Of World War Two''', Cassell 1999, עמ' 134}}.
שורה 42:
ב-[[26 במאי]] [[1941]], במהלך פגישה הנוגעת לפיתוחים עתידיים של טנקים וכלי נשק נגד-טנקים שנערכה ב[[ברגהוף]], הורה [[אדולף היטלר]] להאיץ את פיתוח הטנקים הכבדים של הנשל ופורשה כך ששתי החברות ישלימו 6 דגמי אבטיפוס עד לקיץ 1942. בנוסף, נדרש מיגון של 100 מ"מ בחזית ו-60 מ"מ בצדדי הטנק{{הערה|1=Jentz & Doyle. '''Tiger I Heavy Tank 1942-45''', Osprey New Vanguard, עמ' 7-5}}. עוד הצהיר היטלר בפגישה כי הדגם של פורשה יותיר את תותח ה-88 מ"מ; תותח 75 מ"מ חלק הקדח מקובל לדגם של הנשל, אולם יש לבדוק היתכנות הרכבת תותח ה-88 מ"מ על דגם זה{{הערה|Jentz & Doyle, שם (1999), עמ' 30}}. עם תוספת המיגון והצריח עם תותח 88 מ"מ עמדה מגבלת המשקל כעת על 45 טון, והדגמים המתחרים פותחו תחת הסימון VK 45.
 
הנשל ביססה את השלדה החדשה שלה, ה-(VK 45.01(H, על ה-VK 36.01 והשתמשה במרכיבים מכניים רבים מהפרויקטים הקודמים שלה. המרכיבים החדשים הבולטים בדגם זה כללו את מנוע ה[[מייבאך]] מדגם HL 210 עם הספק של 650-600600–650 כוחות סוס, מכלי הדלק, מערכת האיוורור, וציוד הצליחה. מאפיין חדשני בשלדה כלל פלטות שריון שתפקידן להגן על הזחלים. מאחר שלא היה מלאי מספיק של [[טונגסטן]] לתחמושת לתותח 75 מ"מ חלק הקדח, הוחלט להתקין את הצריח של קרופ עם תותח ה-88 מ"מ שתוכנן לדגם של פורשה בדגם של הנשל. כתוצאה מכך, הנשל הרחיבה את השלדה כדי לאפשר התקנת צריח בעל טבעת צריח גדולה יותר. בנוסף, מנגנון הצידוד החשמלי בצריח של קרופ הוחלף במנגנון הידראולי. למרות הסיווג VK 45.01, הטנק החדש שקל מעל 55 טון.
 
המהנדסים בפורשה השתמשו ב-Typ 100 כבסיס לטנק הכבד החדש שלהם, ה-(VK 45.01(P שזכה לכינוי 'טיגר'. פרופסור פורשה, שנחשב למהנדס מבריק, העדיף לעשות שימוש בהינע חשמלי בדגמיו, ההספק לגנרטורים החשמליים מופק על ידי שני מנועי [[בנזין]] מקוררי אויר בעלי הספק של 310 כוחות סוס כל אחד. התמסורת שכנה בירכתי התובה. בניגוד לדגם של הנשל, בו מוקם הצריח במרכז התובה, הצריח בטיגר של פורשה מוקם בחזית התובה. כתוצאה התותח היטה את מרכז הכובד הרחק לפנים והטנק הפך לכבד-חרטום. בנוסף, סבלה מערכת המתלים, החלשה מדי לטנק כה כבד, ממספר בעיות. ששת גלגלי המרכוב בכל צד הובילו ללחץ קרקע לא אחיד לאורך הזחלים, וכתוצאה הטנק נטה לשקוע בקרקע רכה.
שורה 64:
תותח ה-88 היה מדויק ביותר והסבירות לפגיעה במטרה במרחק העולה על 1,000 מטר בניסיון הראשון היה גבוה, הודות ל[[אופטיקה]] (כוונות) המצוינת של התותח. תעשיית האופטיקה הגרמנית קודם למלחמת העולם השנייה הייתה המובילה בעולם, וכתוצאה מכך היו התותחנים הגרמנים מסוגלים לזהות מטרות הרבה מעבר לטווח של תותחי בעלות הברית. התותחן בטיגר היה מצויד במשקפת טלסקופית (שתי עדשות) המותקנת במקביל לציר של התותח הראשי. התותחן יכול היה לבחור בין הגדלה של 2.5X לבין הגדלה של 5X; הראשונה סיפקה [[שדה ראייה]] רחב יותר ואילו השנייה שימשה ל[[טיווח]] מדויק במרחקים ארוכים{{הערה|Green, Michael. '''Tiger Tanks''', MBI Publishing, 1995, עמ' 40-43.}}.
 
ה-88 היה מסוגל לחדור כמעט כל טנק ש[[בעלות הברית]] ייצרו במלחמה מטווחים ארוכים ביותר (יוצא דופן הוא טנק ה[[IS-2|סטלין]] הסובייטי). עם פגז חודר שריון היה מסוגל לחדור חזיתית את [[M4 שרמן|טנק השרמן]] האמריקאי ממרחק של עד 2,000 מטר, את ה[[קרומוול (טנק)|קרומוול]] הבריטי עד 3,500 מטר, את ה[[צ'רצ'יל (טנק)|צ'רצ'יל]] עד 1,700 מטר, את ה-[[T-34|T-34-85]] עד 1,400 מטר ואילו את הסטלין רק ממרחק של בין 100 ל-300 מטר{{הערה|1=Jentz & Doyle, שם, עמ' 20-1717–20. }}.
 
החימוש המשני כלל שני מקלעי [[MG34]] - מקלע אחד מוקם ב[[תובה|תובת הטנק]] והופעל על ידי הקשר, והשני הותקן כמקלע מקביל והופעל על ידי התותחן. דגמים מאוחרים של הטיגר צוידו במקלע נוסף אשר הותקן במסילה על צריחון המפקד. שלוש [[מדוכות עשן]] הותקנו בכל צד של הצריח ליצירת [[מסך עשן]]. מיוני 1943 הופסקה התקנתם בטיגר לאחר שחיילים בשטח דיווחו כי פגיעה של נשק קל או רסיסי פגז במדוכות העשן גרמה להצתתם, וכתוצאה מכך נפגמה הראות של צוות הטנק. ב-1944 הותקן על גג הצריח מטול מקובע הנורה מפנים הטנק. התקן זה ירה פגזי רסס או פגזי עשן. פגזי הרסס, אשר נורו למרחק של 7 עד 10 מטרים והתפוצצו בגובה של חצי מטר עד 2 מטר, נועדו לפגוע בחיילי חי"ר של האויב בסמיכות לטנק{{הערה|Jentz & Doyle, שם (1999), עמ' 82-78}}.
שורה 172:
===ארגון טקטי===
[[קובץ:Heavy tiger battl..jpg|250px|ממוזער|מבנה גדוד שריון כבד תקני המצויד בטייגרים.]]
במהלך 1945-19421942–1945, היחידה העיקרית בה פעל הטיגר הייתה [[גדודי פאנצר כבדים]] (''schwere Panzer-Abteilung''), יחידה עצמאית שתפקידה לפעול בחוד החנית של דיוויזיות הפנצר. עשרה גדודים כאלו הקים הוורמכט (מספרם 501 עד 510), ושלושה ה[[וואפן אס אס]] (101, 102, 103). בתחילה, כל גדוד כזה הורכב משתי פלוגות בנות 9 טנקי טיגר כל אחת, מלווים ב-10 טנקי פנצר 3 למטרות של סיור וליווי, תפקידים שהטיגר לא תוכנן למלא. שני טנקי טיגר נוספים עמדו לרשות מפקדת הגדוד. בעקבות חוות דעת של מפקדים בשטח, הוחלט במרץ 1943 על שינוי במבנה גדודי השריון הכבד. על פי המתווה החדש, כללו גדודי השריון הכבד רק טיגרים, 45 בכל גדוד; גדוד סטנדרטי כלל שלוש פלוגות בנות 14 טיגרים כל אחת, יחד עם 3 נוספים במפקדה. בנוסף, שלוש דיוויזיות עילית מאס.אס ([[דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה|לייבשטנדרטה]], [[דיוויזיית האס אס השלישית|טוטנקופף]] ו[[דיוויזיית אס אס דאס רייך|דאס רייך]]) קיבלו פלוגה כבדה של טיגרים, ו[[דיוויזיית גרוסדויטשלנד]] מהצבא קיבלה גדוד של טיגר במהלך המלחמה.
 
===הטיגר בקרב===
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/טיגר"