חורן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 1:
[[קובץ:Houran 03.JPG|ממוזער|שמאל|250px|תמונת לוויין של אזור חורן]]
'''חוֹרָן''', '''חַוְרָן''' (ב[[ערבית]]: '''حوران''', חַוְרָאן) הוא שמו של חבל ארץ בדרומה של [[סוריה]].
 
==גאוגרפיה==
שורה 42:
בראשית [[1898]] פרצה מגפת [[טיפואיד (מחלה)|טיפוס]] בקרב בני המושבה. אחד מבניו של מתיישב מרומניה נפטר והחולים הועברו לטיפול ב[[ראש פינה]]. במקביל הלכו וגברו התנכלויות התושבים הערבים, ללא התערבות מצד השלטונות העות'מאנים, עניין שהוביל לעזיבה הדרגתית של המתיישבים. באמצע 1898 נותרו במושבה שמונה משפחות מבולגריה ועשר מרומניה. בשל הגניבות הורע מאד מצבם הכלכלי של המתיישבים ובעצת נציגו של הברון רוטשילד עזבו המתיישבים את המושבה ועברו זמנית ל[[צפת]] וראש פינה. בשלהי 1898 חזרו רק ראשי המשפחות למושבה ומצאו שנהרסה בידי [[בדואים]] שהתקוממו בעת ההיא כנגד השלטון העות'מאני. נציג הברון רוטשילד הורה למתיישבים לעזוב את המושבה. שניים ממתיישבי בולגריה נעצרו בידי ה[[ז'נדרמריה]] העות'מאנית ונשלחו לדמשק. היהודים שוחררו בהתערבות אנשי הברון רוטשילד. באוגוסט [[1898]] תוך שהם מאיימים על המתיישבים במאסר, החתימו אותם העות'מאנים על התחייבות שלא לחזור עוד לחורן והם עזבו את המקום לבלי שוב. המתיישבים מבולגריה עברו לצפת ואילו מרומניה ל[[מטולה]]. הקשר בין הקבוצות נשמר והן נודעו בגליל כ'''אנשי ג'אחאם ג'ולן''' או '''אנשי סאחאם ג'ולן'''{{אנ|Saham al-Jawlan}} (על שם הכפר בו מוקם בית הפקידות המרכזי של אנשי הברון), והם נסמכו על קצבה יומית מטעם אנשי הברון בסך 10 פרנקים צרפתיים לנפש. בהמשך היוו קבוצות אילו את הגרעין שיסד את המושבה [[יבנאל]]{{הערה|[[חיים קשלס]], '''ראשית הפעילות הציונית, עלייה והתיישבות בארץ ישראל''', בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 100-104.}}. ראשוני המתיישבים ביבנאל מ'''אנשי סאחאם ג'ולן''' היו: שבתאי סאחין, יחיאל ברקוביץ', יעקב ואלוביץ', א. אלכסנדר, שמואל צבי מייזל, ניסים לוי, דוד יוסף לוי, פסח מקארוב, יצחק לוי, עזריאל לוי, יחזקאל לוי, משה בנימין, יעקב אליהו, משה וינגר, [[משה פורטר]], משה לבקוביץ', אליהו גוטרמן, יעקב לייבוש מאירוביץ'{{הערה|שם=מקור|אברהם קוסטיצקי, '''בטרם האיר הבוקר. מסיפורי ראשונים בגליל'''. [[תל אביב]]: [[משרד הביטחון - ההוצאה לאור]]. [[1988]]. עמודים 68-69.}}.
 
ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]] ו[[שנות ה-30 של המאה ה-20|ה-30]] של [[המאה ה-20]] נעשו מספר ניסיונות על ידי אנשי [[היישוב]] (בהם: [[יהודה אלמוג]], [[שאול אביגור]] ו[[יצחק בן צבי]]) להקים בשטחים, שהיו באותה עת בבעלות [[פיק"א]], חוות הכשרה לנוער יהודי מערי סוריה לקראת עלייתו לארץ ישראל. כל הניסיונות הללו לא קרמו עור וגידים בגלל סיבות שונות{{הערה|{{פעמים|[[צבי אילן]]|'החלוץ' בסוריה וההתיישבות בחורן 1928-1936|14.3(1)|1982, תשמ"ג}}}}. ב-[[1942]] נרשמו זכויות הקרקע במקום ברשומות המקרקעין הסוריות על שם חברת [[פיק"א]] ובין [[1944]]{{כ}}{{הערה|שם=Fishbach|1=M. R. Fishbach, ''Jewish property claims against Arab countries'', [[Columbia University Press]] (2008), pg. 161}} {{כ}} ל-[[1948]] הפקיעה הממשלה הסורית את הקרקעות. ב-[[1957]] לאחר פירוק פיק"א הועברו שטרי הקניין לידי [[הקרן הקיימת לישראל]]{{הערה|1=[[גיא בכור]], [http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1554 "האמת שהושתקה עד היום: רמת הגולן תמורת החורן - והבעלות של ישראל"], באתר gplanet.co.il, {{כ}}29 בינואר 2012.}}.
 
==קישורים חיצוניים==