אברהם לינקולן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: תוכנ\1ת, \1אספ\2, \1 ב\2\3 \4\5, נייטרלי
שורה 83:
 
==בחירות 1860==
במהלך ה-[[9 במאי|9]] עד ה-[[10 במאי]], נערכה אסיפתאספת המפלגה הרפובליקנית של אילינוי, ושם ארגנו תומכי לינקולן צוות שניסה להריצו לנשיאות. ב-[[18 במאי]], במהלך הועידה הרפובליקנית הלאומית, הצליחו חבריו של לינקולן לאפשר לו לזכות במועמדות המפלגה, על חשבון אישים כ[[ויליאם סיוארד]]. [[האניבל המלין]], דמוקרט לשעבר, נבחר להיות סגנו. הצלחתו של לינקולן נבעה מהעובדה שהיה מתון בענייני ביטול העבדות, ושתמך בתכניותבתוכניות וויגיות לשיפורים פנימיים ובמכסי מגן.
 
בסיבוב השלישי, הצירים של [[פנסילבניה]] תמכו בלינקולן וסייעו לו לנצח. יצרני הברזל של פנסילבניה רצו העלאת מכסי מגן, ולכן תמכו בו.
שורה 117:
בהוראתו של לינקולן לשגר אספקה ל[[פורט סאמטר]] שב[[קרוליינה הדרומית]] ראו מדינות הדרום איום, והם לא היו יכולים לסבול עוד את פירוש הדבר: המשך נוכחות כוחות הצפון על אדמתם. מפקד כוחות הדרום במקום ה[[גנרל]] [[בורגרד]] נצטווה לדרוש את כניעת כוחות הצפון שהחזיקו במצודה, ולאחר שלא הסתפקו בתשובתו של מפקד הכוח במקום [[רב סרן]] רוברט אנדרסן, פתחו כוחות הדרום באש על המצודה. אנדרסן וחייליו ענו באש, אך לא היו יכולים להחזיק מעמד, והם קיבלו את תנאי הכניעה שהציע הדרום. ב-[[14 באפריל]] יצא אנדרסן בראש פלוגה בת 90 איש לעבר הרציף שם עלו על אונייה שהפליגה ל[[ניו יורק]].
 
ב-[[15 באפריל]], לינקולן קרא לכל המדינות לשלוח חיילים כדי להילחם במלחמה. הוא סירב להכיר בפרישת הדרום. המדינות נאלצו לבחור צדדים: וירג'יניה פרשה והפכה לבירת הקונפדרצייה, למרות ש[[ריצ'מונד]] הייתה קרובה לאזור האיחוד. קרוליננה הצפונית, טנסי וארקנסו פרשו גם הן בחודשיים הבאים. מיזורי ומרילנד עמדו בלחצים ולא פרשו. קנטקי ניסתה להישאר ניטרליתנייטרלית. ההתקפה על פורט סאמטר הובילה לעוינות מצד הצפון. המדינות שלחו את חייליהן דרומה בפקודת לינקולן. ב-[[19 באפריל]], ההמון בבולטימור תקף את חיילי האיחוד באמצע החלפת רכבות, ושרפו גשרים אל הבירה. הצבא עצר את המנהיגים המקומיים. לינקולן התיר משפט צבאי במקום כדי לאפשר לצבא להגיע לוושינגטון במהירות.
 
===לקיחת פיקוד===
שורה 151:
לינקולן הבין שכוח הממשל הפדרלי לביטול העבדות הוגבל בידי החוקה, שלפני 1865, סברה שמדובר בעניין למדינות. הוא טען שבעזרת מניעת התפשטות העבדות לטריטוריות תיכחד העבדות, וניסה להציע פיצויים למדינות שיאשרו אמנציפציה. הנשיא דחה כל ניסיון של גנרלים מקומיים לבצע שחרור עבדים.
 
ב-[[19 ביוני]], 1862, העביר הקונגרס חוק שאסר על העבדות. ביולי, נקבע חוק שאפשר לממשלה לשחרר עבדים של כל אדם שעזר למרד. לינקולן לא סבר שהיה זה עניינו של הקונגרס להחליט על כך, אולם אישר את החוק. הוא הרגיש שרק לו יש היכולת לבטל את העבדות, והחליט לבצע זאת. הוא ניסח טיוטה של ההצהרה, וטען שב-1 בינואר 1863, העבדים ישוחררו.
 
לינקולן הניח שיש לחסל את בסיס העבדים של הקונפדרצייה, אולם אחרים טענו שדבר זה יהווה מכשול לשלום ולאיחוד. ההצהרה הוגשה ב-22 בספטמבר 1862, ואושרה בינואר, כשהעבדים בעשר המדינות שלא היו תחת שליטת האיחוד שוחררו. לינקולן הכין את הצבא ואת האומה לשחרור העבדים, והדמוקרטים הציגו את הסכנה ללבנים הצפוניים בשחרורם. לאחר ששחרור העבדים הפך למטרה צבאית, הצבא התקדם דרומה, ויותר ויותר עבדים שוחררו. באביב 1863, לינקולן התחיל לגייס חיילים שחורים.