מרונים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏ימי הביניים: קישורים פנימיים
שורה 115:
[[קובץ:Church – Paroisse Maronite St. Louis, Haifa (5).JPG|שמאל|ממוזער|250px|הכנסייה המארונית סט. לואי ב{{ה|עיר התחתית}} ליד [[כיכר פריז (חיפה)|כיכר פריז]] ב[[חיפה]]]]
המאורעות של שנות ה-40 יצרו, בסופו של דבר, נוסחה שעד כה לא נמצא לה תחליף טוב יותר להמשך קיומה של מדינה לבנונית, המאפשרת למארונים בפרט ולנוצרים בכלל, לחוש ביטחון ויציבות בארצם. בעקבות הפשרה, נהנו המארונים מיתרון יחסי לעומת מעמדם בשנות ה-20. שוב לא הייתה כל סיבה לזהותם עם כוח חיצוני שנוא הם שלטו מתוקף הסכמה לאומית רחבה. היציבות התערערה כאשר היו חריגות מנוסחה זו או כאשר נעשו ניסיונות לבצע חריגות. גורמים שראו עצמם נפגעים, התקוממו נגד השינויים הכפויים ולא הסכימו לקבלם.
 
באמצע שנות ה-40 היו המארונים העדה הגדולה בלבנון, כ-300,000, ובמידה רבה היו הקובעים את הצביון הלאומי שלה. יחד עם זאת, רבים מהם כבר היגרו, ומרכזם השני בגודלו היה באמריקה, כ-150,000. ערב קום מדינת ישראל, היו בארץ ישראל המנדטורית בין 5,000 ל-6,000 מארונים. הכפריים ישבו בשלושה כפרים בלבד: [[כפר בירעם]], [[גוש חלב]], ומנסורה. העירוניים התרכזו בשלוש הערים הגדולות, רובם (3,500-4,000) ב[[חיפה]]. מרכזי נציגותם היו בחיפה וב[[יפו]] וכולם היו נתונים למרותו של האפטריארך המארוני שבלבנון. בניגוד לאחיהם בלבנון, שהיו פעילים ביותר בחיים הציבוריים והמדיניים, לעתים תוך התנגדות לכיוונים ערביים-לאומניים, המארונים בארץ ישראל כמעט שלא השתתפו ב[[התנועה הלאומית הפלסטינית|תנועה הלאומית]].{{הערה|[[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ ישראל''',‫ תל אביב: [[עם עובד]], תש"ז, עמ' 123.}}
 
שני תהליכים שהתרחשו בשנות ה-50 וה-60 גרמו לערעור היציבות בלבנון.