אינטגרציה (חינוך) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
שורה 42:
:{{ציטוטון|אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה ויעתר לבקשת העותרים ועל ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, עניינו של כל אזרח ואזרח…}}{{הערה|1=בג"ץ '''קרמר''', עמ' 784}}
 
כך לאורך השנים הבאות ועד לתחילת [[שנות התשעים]], מגבהגיבה בית המשפט העליון באופן כמעט אוטומטי את מדיניות הממשלה בדבר האינטגרציה בחינוך, והודףודחה את מבול העתירות שהורעפו עליושהוגשו לאורך השנים{{הערה|1=לסקירה מקפת ראו [[דן גבתון]], "בציפייה למזרחי נ' מחלקת החינוך של טופי-גן השרון (לא נידון): מבט משווה וביקורתי על עמדת בית המשפט העליון כלפי האינטגרציה בחינוך בישראל", '''[[עיוני משפט]]''' כח(2) (תשס"ה), עמ' 498. כמו כן: סטיב גולדשטיין ואיתן לדרר, חופש הפרט בבחירת בית הספר מול שוויון ואינטגרציה: מגמות בפסיקתו של בית המשפט העליון, '''מגמות''' לו 185. כמו כן, ראו ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי", '''[[עיוני משפט]]''' כח (תשס"ה) 347, עמ' 384.}} מצד הורים, בעיקר ממעמד בינוני-גבוה, שביקשו לחמוק ממדיניות האינטגרציה מסיבות שונות, ומצד מגוון ארגונים המעונייניםשהיו מעוניינים בחינוך שונה. התמיכה הייתה כה גורפת, עד כי לקראת סוף [[שנות השמונים]] הרחיב בית המשפט את מסגרת הסמכות של הרשויות לאכוף אינטגרציה בחינוך אף מעבר לגבולותיה המקוריים, והחיל אותה במקרים מסוימים גם על בתי ספר יסודיים שכלל לא נכללו בדו"ח הוועדה.{{הערה|1=בג"ץ 595/88 '''שולמן נ' מנהל המנהל לחינוך בעיריית ת"א''', פ"ד מב(3), 594. במקרה זה דובר בהורי ילדה שעתרו כנגד החלטת העירייה שלא לאפשר להם לשלוח ילדתם לבית-ספר יסודי מחוץ לאזור הרישום שלהם. בית המשפט השתמש בתוכנית האינטגרציה כנימוק לשלילת זכותם זו. }}
 
מתחילת שנות התשעים, בעקבות התמורה שהתחוללה ביחסי הכוחות בין הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי, ובעקבות השינוי הזוחל בחברה הישראלית{{הערה|1=[[גדי טאוב]], '''המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל''', תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997 }}, התרחשה תפנית בלתי צפויה{{הערה|1=דן גבתון, '''טופי-גן''', עמ' 498-499}} ומשמעותיתמשמעותית בפסיקת בית המשפט העליון. נראה כי בית המשפט שינה באופן משמעותי את גישתו בפוסקו בעתירות בעניין זכות הבחירה בחינוך ותוכנית האינטגרציה.: אם קודם לכן הפגין בית המשפט מחויבות בלתי מסוגיית למדיניות האינטגרטיבית של הממשלה, השתרשה התחושה כי בית המשפט עבר מהפך אידאולוגי - מאז שנות התשעיםהוא סירב לתת תוקף להחלטות מנהליות של רשויות מקומיות ושל הממשלה האוכפות את האינטגרציה. השינוי האידאולוגי לא היה מיידי ולא רציף, אולם היה עקבי בפסיקותיו, כך שמבחינה אמפירית ניתןשניתן היה לראות את תהליך התחזקות המגמה.{{הערה|1=דן גבתון, '''טופי גן''', עמ' 499-504}}
 
בית המשפט העליון מעולם לא הפך את הלכת קרמר, ותמיד מצאנמצאו "תירוצים"סיבות להחרגת המקרה הספציפי המדובר מההלכה הכללית, או להצגת העניין הספציפי כאילו לא עסק באינטגרציה אלא בנושאים אחרים. מקובל לחשוב כי שינוי מדיניות זה נובע מהיות השלטון המרכזי הפכפך בעצמו. נראה כי לא מיוזמתו הפסיק בית המשפט העליון לאכוף את מדיניות האינטגרציה, אלא, נוכח מדיניותו ההפכפכה של משרד החינוך עצמו, לאהחל נותרה לביתבית המשפט ברירה אלא להתיר חריגות משמעותיות ועקביות ממנה. כאמור בפרק המדבר על יחסי השלטון המרכזי מול הרשויות המקומיות, מאז אמצע שנות השמונים החל תהליך של [[ביזור]] בפועל של סמכויות השלטון לרשויות המקומיות, שנאלצו למצוא פתרונות יצירתיים לשמור על איזון תקציבי.; פתרונות אלו באו לידי ביטוי גם בתחום החינוך וגרמו לחוסר שליטה (ואף אנדרלמוסיה) ביישום מדיניות השילוב בין האוכלוסיות.
 
דווקא בבתי המשפט המחוזיים בישבם כבתי משפט לעניינים מנהליים, ניכרת מגמה שונה בפסיקה. עתירות רבות המוגשות לספם נדחות בנימוקי חשיבות האינטגרציה{{הערה|1=ראה עת"מ (י-ם) 304/01 '''שלם נ' עיריית ירושלים''' (לא פורסם, פס"ד מתאריך 14.02.02). כמו כן בש"א (ב"ש) 4567/02 '''בר נ' ראש עיריית אופקים''' (לא פורסם) - מתוך דן גבתון, '''טופי גן''', עמ' 504. עת"מ (י-ם) 1320/03 '''אלקלסי נ' עיריית ביתר עילית''' (לא פורסם, ניתן בתאריך 21.06.04), עת"מ (חי') 1334/05 '''אדות נ' משרדת החינוך''' (לא פורסם, ניתן ב-23.10.05) עת"מ (חי') 1292/03 '''אפרת נ' תירוש''' (לא פורסם, ניתן בתאריך 24.05.2004), עת"מ (י-ם) 241/06 '''האגודה לזכויות האזרח נ' משרד החינוך והתרבות''' (לא פורסם, ניתן בתאריך 26.04.2006).}} וגיבוי מדיניות השלטון המקומי. אין זה ברור אם תופעה זו נוצרת כתוצאה מכך ששופטי בתי המשפט המחוזיים מרגישים מחויבים לפסוק לפי ההלכה המוצהרת של בית המשפט העליון (שהייתה ועדיין יישום תוכנית האינטגרציה) או שעקב חוסר נכונותו של בית המשפט העליון לפסוק באופן גלוי ומוצהר על המדיניות הרצויה, ואולי חוסר יכולתו לעשות כן, מרגישים שופטי בתי המשפט המחוזיים חופשיים לפסוק על פי צו מצפונם וייתכן כי עולה כאן מחלוקת אידאולוגית.
 
בשנת 2010 פסק [[בג"ץ עמנואל|פסק בג"ץ בעניין בית הספר "בית יעקב" בעמנואל]], בפסק הדין התקבלה טענה בדבר אפליה על בסיס עדתי בין תלמידות ממוצא מזרחי לבין תלמידות אשכנזיות בבית הספר היסודי לבנות "בית יעקב" ב[[עמנואל]]. סירוב ההורים לקיים את הוראת בית המשפט העליון לשלוח את בנותיהם לבית הספר בעמנואל, הוביל לכך שהוטלו עליהם בהדרגה קנסות ומאסר בפועל. המאסר עורר את זעמו של הציבור החרדי, שראה בפסיקת בית המשפט התערבות של גורמים זרים בדרכי החינוך הייחודיות להם, וערך עקב כך הפגנות ענק בבני ברק ובירושלים. פשרה שהושגה בין הצדדים הביאה לשחרור ההורים מהמאסר, ובאישור משרד החינוך נפתח לבנות המגמה החסידית בית ספר נפרד (במעמד של מוסד פטור), שהמדינה והמועצה המקומית מנועות מלתקצבו.
 
==ראו גם==