בריחת ה-20 מלטרון – הבדלי גרסאות

בליל [[1 בספטמבר]] [[1942]] הצליחו [[יצחק שמיר]] ו[[אליהו גלעדי]]{{הערה|1={{נזכור את כולם|505591|גלעדי (גרין), אליהו ("שאול")}}, באתר יִזכֹּר}} לברוח ממחנה "מזרעה" ומיד החלו בפעולות לשיקום המחתרת. הצלחת בריחה זו עוררה רצון לנסות לברוח דרך מנהרה. קבוצה של 20 עצירים התגבשה לבריחה. תוכניות חפירת המנהרה נקטעו כשנודע על כוונת הבריטים להעביר את העצירים למחנה המעצר בלטרון. העצירים הצליחו לקבל את תוכנית המחנה בלטרון וקבעו את הצריף הקרוב ביותר לגדר עליו "ישתלטו" מיד עם ההגעה למחנה בצורה שלא תעורר חשד.

ב[[דצמבר]]בדצמבר [[1942]] הועברו עצירי לח"י כבולים ותחת משמר כבד למחנה המעצר בלטרון.

מחנה המעצר היה מוקף במגדלי שמירה וגדר מחושמלת במתח גבוה. מיד עם ההגעה תפסו חברי קבוצת הבורחים את הצריף מס' 4 הקרוב ביותר לגדר. רצפת הצריפים הייתה מרכבת מאבנים המחוברות ב[[מלט]]. כדי ליצור את פתח המנהרה צריך היה להסיר מספר אבנים ולהדביקן למסגרת עץ כדי שתהיה אפשרות לפתוח ולסגור את המנהרה ולהסוות את פתחה. מקום המנהרה הוסווה גם על ידי יצירת "מלתחה" שהייתה מכוסה בוילון משמיכות, ובה שמו את המזוודות והבגדים בהסכמת הבריטים. כדי להסוות את הרעש בהפרדת האבנים מהמלט, צריכים היו לחכות ליום חורפי וגשום שיומטר על גג הפח והרעש שיווצר יסווה את רעש העבודה. אפשרות זו נוצרה ב-[[12 בינואר]] [[1943]] ובחסות רעש הגשם הוסרו האבנים, הודבקו לתבנית עץ והוחזרו למקומן כשאת המלט המקורי מילא "מלט" פריך בצבע דומה שיוצר על ידי הבורחים לאחר ניסיונות רבים.

* הכנת העורף לקבלת הבורחים. ב-[[15 בספטמבר]] [[1943]] הצליח אחד מהקבוצה, [[עמנואל הנגבי]], לברוח מבית החולים הממשלתי ב[[ירושלים]] שם אושפז לאחר שהתחזה לחולה. הוא ו[[יצחק שמיר]] קדמו את ההכנות לקליטת הבורחים. זמן הבריחה נקבע ל-[[31 באוקטובר]] [[1943]].

עמנואל הנגבי וחבר נוסף - צבי שוהמי (דני בית המקדש), שכרו [[מונית]] שנהגה היה חבר המחתרת. על המונית העמיסו שתי מזוודות שבתוכן [[אקדח|אקדחים]]ים ו[[רימון יד|רימוני יד]]. לאחר שצפו על המחנה וקבלו סימן מוסכם מהבורחים שהכל תקין (שני חלונות מוארים ושניים מוגפים בצריף הבורחים), הם ירדו מהמונית עם המזוודות והמתינו בחשיכה לבורחים במרחק 300 מטר מהגדר החיצונית.

האוטובוס המתין לבורחים בחורשה בפאתי הכפר הערבי '''אל - קובאב''' (כיום מושב [[משמר איילון]]) על כביש [[תל אביב]] - לטרון.

בשעה 03:00 הגיע האוטובוס לתלל[[תל אביב]] והבורחים ירדו ממנו בשקט, למרפאתו של פרופסור [[מכס מרכוס]] שסייע למחתרות, שהייתה ברחוב שטראוס 3. למחרת הם פוזרו למקומות מסתור בחולות [[בת ים]].

הבריטים גילו את דבר הבריחה רק למחרת ב-[[1 בנובמבר]] [[1943]] בשעה 06:00. הם הטילו עליה [[צו איסור פרסום]] אך דבר הבריחה דלף.