קתלין קניון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ סיווג תבניות עדכון/שכתוב/השלמה*
שורה 33:
בתחילה, אזור החפירה מחולק ל'''ריבועי חפירה''' בגודל אחיד (הגודל הנפוץ ביותר הוא של 5×5 מטר, אם כי הדבר עשוי להשתנות באזורים שונים בעולם, ובהתאם לאופי החפירה וכורח הנסיבות), תוך הקפדה על השארת שטח בלתי-חפור ביניהם (ב{{דגש}}ַנְקֶטִים), המאפשר לראות את '''חתך''' החפירה לאחר מעשה. הריבועים עצמם נחפרים בזהירות, שכבה אחר שכבה, תוך שימת לב לסימנים הוויזואליים המציינים את המעברים משכבה אחת לקודמתה, כגון שינוי בצבע הקרקע. כל ממצא מקוטלג לא רק בהתאם למקום שבו נמצא, אלא גם בהתאם לשכבתו.
 
פועל יוצא מתשומת הלב המרובה לפרטים בשיטת חפירה זו הוא מספר הארכאולוגים ביחס להיקף החפירה: בתחילת דרכה של הארכאולוגיה, ניתן היה למצוא אתר ארכאולוגי שחופרים בו עשרות רבות של פועלים בליבלתי-מיומנים, תחת פיקוח קומץ ארכאולוגים, שאף עשויים היו להיעדר מהשטח למשך זמן ממושך; ואילו מאז ששיטת וילר-קניון זכתה לפופולריות, גם אם אתר נחפר בניהולו של ארכאולוג ראשי אחד, מועסקים במקום ארכאולוגים אחרים, שכל אחד מהם אחראי על שטח שבו לא יותר מקומץ ריבועי חפירה.
 
גישה זו, ששמה דגש רב על המימד האופקי, מזניחה מעט את מימד העומק. ה"בנקטים" שבין הריבועים אינם מוסרים בשום פנים ואופן, שהרי הם שמעידים על הסטרטיגרפיה; פועל יוצא מכך, הוא שבדו"חות חפירה הנוהגים בשיטה זו, ניתן למצוא חתכים רבים ומפורטים, אך כמעט שלא קיימות תוכניות של מבנים שלמים.