|
מאחר שלצבא הביזנטי לא הייתה כל תוכנית חלופית למקרה שבו יוכרע קרב הירמוך לטובת המוסלמים, נסוג רוב הצבא הנותר אל עומק השטח הביזנטי והותיר בכך את סוריה לידי הצבא האסלאמי, שנע במהירות, ומבלי להיתקל בהתנגדות של ממש, חזר ותפס את דמשק וחומס. תוצאה נוספת של הקרב הייתה שבירה מוחלטת של רוח הלחימה של הצבא הביזנטי.
לאחר כיבושה מחדש של סוריה הופנה המאמץ האסלאמי ל[[ארץ הקודש]]. בסוף [[637]], לאחר מצור ממושך, נכנעה [[ירושלים]]. משאפסה תקוותם של המגִנים לחילוץ ביזנטי, [[קיסריה]], בירת הפרובינציה והנמל החשוב לאורך החוף הארץ ישראלי שקיבלה אספקה דרך הים, נכנעה למצור יבשתי בשנת [[640]] ביחד עם שאר ערי הנמל הביזנטיות לאורך החוף המזרחי של [[הים התיכון]]. לאחר כיבוש ירושלים חזרו המוסלמים לאזור צפון סוריה, ולמרות נוכחות ביזנטית בכל הערים המבוצרות וגילויי התנגדות במרכזים הגדולים, נכנעה העיר [[חאלבחלב (עיר)|חלב]] באוקטובר 637 משהוברר למפקד חיל המצב כי כל עזרה וסיוע ביזנטי לא יגיעו לעיר. לאחר קרב בשערי העיר [[אנטיוכיה]] נטש הרקליוס את העיר שבה ישב ויצא עם פקידיו והאצולה הביזנטית לקונסטנטינופול. העיר עצמה נותרה להתמודד עם גורלה, ולאחר מצור קצר נכנעה. דהרת הצבא האסלאמי לא נעצרה, תוך תנועה וניצול העובדה שהצבא הביזנטי נמנע מכניסה לקרב והפקרת חיל המצב של המבצרים והערים הביזנטיות לחסדי המוסלמים. האסון בירמוך חבר לעובדה שהקיסר הרקליוס היה על ערש דווי. אשתו והאצולה הביזנטית היו עסוקים במלחמות ירושה ובמאבקים אידאולוגיים דתיים, שפילגו את האימפריה ורוקנו את כוח חיותה.{{הערה|John Julius Norwich. ([[1998]]). ''A Short History of Byzantium''. Vintage. p.97}} כך כבש הצבא האסלאמי את [[ארמניה]] בשנת [[638]] ונכנס אל תוך [[אנטוליה]]. גם כאן חזר המחזה של כניעה המונית של ערים ומבצרים. המכבש האסלאמי נעצר רק לאחר [[מגפת הדבר באמאוס|מגפת דבר]], שעשתה שמות בשורות הצבא האסלאמי, ובצורת קשה, שמנעה [[מרעה]] מסוסי הפרשים, כמו גם הדחתו של ח'אלד אבן אל-וליד, המצביא המוסלמי, מתפקידו. גורמים אלה לא אפשרו לצבא האסלאמי להמשיך במערכה.
===רעב ומגפה===
|
