דיסטורשן (מוזיקה) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
מ קישורים פנימיים |
||
שורה 4:
שימוש בגיטרות חשמליות עם דיסטורשן הופיע בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20]], בעיקר בקרב נגני [[רוק אנד רול]] [[ארצות הברית|אמריקניים]]. בהקלטה של [[אייק טרנר]] מ-[[1951]] מופיע אפקט דיסטורשן שנבע מ[[מגבר]] שנפגע בהובלה. דוגמה אחרת הייתה בשיר Maybelline של [[צ'אק ברי]] מ-[[1955]]. במקרה זה נבע העיוות בצליל מעומס יתר על ה[[שפופרת_ריק|שפופרות]] ב[[מגבר מנורות|מגבר המנורות]] של ה[[גיטרה]]. ב-[[1958]] התפרסם [[קטע כלי|קטע אינסטרומנטלי]] בשם Rumble של לינק ריי, שבו את אפקט הדיסטורשן ליווה לראשונה [[אקורד כוח]]. ב-[[1962]] פנתה להקת The Ventures למוזיקאי חובב [[אלקטרוניקה]] בשם אורוויל רודס, בבקשה שיסייע בשחזור צליל הפאז בשיר [[קאנטרי]] של מרטי רובינס שהוקלט שנה לפני כן. רודס יצר עבורם קופסה ייעודית שנקראה פאז-בוקס ותקליטם שיצא באותה שנה כלל שימוש בקופסה.
דיסטורשן זכה להכרה נרחבת מאוד ב-[[1964]] כשהשיר "[[You Really Got Me]]" של להקת [[הקינקס]] הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. הם עשו שימוש בדיסטורשן שנבע מקיצוץ חלק במגבר, שיצר עומס יתר מכוון. [[ג'ימי הנדריקס]] היה אחד מהמוזיקאים הראשונים שעשו שימוש נרחב באפקט זה, החל מאמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20]]. השיר {{D}}[[(I Can't Get No) Satisfaction]] של [[הרולינג סטונז]] מ-[[1965]] היה הלהיט הראשון שעשה שימוש בפאז-בוקס וגרם לביקוש ער למוצר, שעלה על ההיצע באותה שנה. מאז הפך הדיסטורשן לנפוץ במוזיקת ה[[רוק (מוזיקה)|רוק]], ה[[בלוז]] ובסגנונות מוזיקה אחרים, אך התבלט במיוחד בסגנון ה[[הבי מטאל]].
כיום אפקט הדיסטורשן מובנה במגברי גיטרות רבים או קיים כפדאל אפקטים לגיטרות.
| |||