ויקיפדיה

משחית טנקים – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
הסרת קישורים עודפים, אחידות במיקום הערות שוליים ביחס לסימני פיסוק, ויקישיתוף בשורה
שורה 2:
[[קובץ:M18-Hellcat-wiesloch-19450401.jpg|שמאל|ממוזער|250px|משחית טנקים [[M18 הלקט]], 1945]]
 
'''משחית טנקים''' הוא סוג של רכב קרבי אשר תוכנן ככלי ייעודי ללחימה והשמדה של [[רכב קרבי משוריין|כלי רכב משוריינים]] בכלל, ו[[טנק|טנקים]]ים בפרט. מקורו של השם "משחית טנקים" בביטוי מ[[אנגלית]]: '''Tank Destroyer''', שניתן ככינוי לכלים אלו על ידי [[צבא ארצות הברית]] במהלך [[מלחמת העולם השנייה]], בעיקר משיקולים פסיכולוגיים.{{הערה|1=Harry Yeide, שם.}}.
 
משחיתי טנקים הופיעו לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, בדרך כלל במטרה לייצר כלי לחימה [[נגד טנקים]] שיהיו זולים ופשוטים יותר לייצור מטנקים רגילים ועם זאת, יעילים בהשמדתם. משחיתי טנקים נבנו בדרך כלל באמצעות הסבה של תובה של טנק רגיל, אם כי היו גם מספר רכבים קלים, דוגמת ה[[דיאקון (משחית טנקים)|דיאקון]] הבריטי, וכן משחיתי טנקים שתוכננו מראש ככאלה, דוגמת ה-[[M18 הלקט]] האמריקאי. במהלך המלחמה התברר כי לוחמת שריון היא בסופו של דבר לחימה של טנק בטנק, ומשחיתי טנקים הופעלו יותר כ[[תותח סער|תותחי סער]], בתפקידי סיוע לכוחות באש ארטילרית ישירה, או אף כטנקים רגילים, ופחות למטרה לשמה תוכננו.{{ש}}
 
לאחר מלחמת העולם השנייה איבדו משחיתי הטנקים החמושים בתותח את קרנם, ופינו את מקומם ל[[טנק מערכה עיקרי|טנקי המערכה העיקריים]]. היה זה פיתוח ה[[טיל נגד טנקים]], אשר אפשר את פיתוחו של משחית הטנקים המודרני - רכב קרבי זול, קל וזריז המסוגל להשמיד טנקים ממרחק.{{ש}}
משחיתי טנקים מודרניים מבוססים על כלי רכב או [[רק"מ]] קלים, דוגמת [[נגמ"ש|נגמ"שים]]ים או [[ג'יפ|ג'יפים]]ים, ויכולים להיות [[מזקו"מ|זחליים]] או [[גלגל|אופניים]].{{ש}}
 
==תיאור==
שורה 17:
התפיסה הכללית בנוגע למשחיתי טנקים התבססה על התקנת החימוש העיקרי בתושבת מוגבלת צידוד בחזית [[מבנה הטנק|תובת]] הכלי, או במבנה עילי משוריין, זאת במקום ה[[צריח (טכנולוגיה צבאית)|צריח]] הסובב הנהוג בטנקים. השמטת הצריח, יחד עם מנגון הצידוד שלו, הפכה את משחית הטנקים לזול, פשוט ומהיר יותר לייצור לעומת טנק רגיל. בנוסף, הסרת הצריח הפחיתה את משקל הכלי ואת גובהו, מה שאפשר להגדיל ולהגביה את התובה ועדיין לשמור על צללית קטנה יותר מזו של טנק, בעוד הנפח הפנימי המוגדל והמשקל המופחת אפשר להתקין תותח גדול וחזק יותר, לאחסן ולשאת תחמושת רבה יותר, להרכיב שריון עבה יותר או להשיג מהירות וכושר תמרון עדיפים.
בנקודה זו, הייתה התפיסה של [[צבא ארצות הברית]] בחזקת היוצא מן הכלל - משחיתי הטנקים האמריקאיים נבנו ככלים דמויי טנק וצוידו בצריח בעל יכולת ציוד מלאה (360<sup>o</sup>). צריח זה היה בעל גג פתוח במטרה לחסוך במשקל.
 
[[קובץ:Elefant USAOM-01.jpg|שמאל|ממוזער|250px|משחית טנקים [[אלפנט (משחית טנקים)|אלפנט]].]]
לעומת זאת, מאחר שמשחיתי טנקים תוכננו במיוחד לצורך הלחימה וההשמדה של טנקים, הרי שהם לוקים בחסר בתחומים אחרים - משחיתי טנקים נשאו בעיקר תחמושת [[פגז#חודר שריון|חודרת שריון]], מה שהגביל את יכולתם לפעול נגד מטרות שאינן משורינות.{{הערה|1=מה שמכונה בעגה הצבאית - "מטרות רכות"}}. מאותה סיבה, צוידו משחיתי טנקים בדרך כלל במקלע יחיד, מה שפגע ביכולתם להתמודד עם התקפות של [[חי"ר|כוחות רגליים]]. אחת הדוגמאות הטובות ביותר לבעיה זו היא משחית הטנקים הגרמני, ה[[אלפנט (משחית טנקים)|אלפנט]],{{הערה|1=במקור נקרא הכלי "פרדיננד" על שם מפתחו [[פרדיננד פורשה]]}}, אשר לא צויד כלל במקלעים או באמצעים אחרים ללוחמת חי"ר. במהלך פעילותם המבצעית הראשונה, ב[[קרב קורסק]], ננטשו אלפנטים רבים לאחר שחיילים רוסים הצליחו להתקרב אליהם באין מפריע, לפגוע בזחלי הכלים ולשתק אותם.{{הערה|1=לאחר שהכלים שותקו, נאלצו הצוותים לנטוש אותם מאחר שמפאת משקלם הרב, כ-70 טון, לא ניתן היה לגרור אותם לאחור.}}.{{ש}} משחיתי טנקים רבים נבנו עם מבנה עילי או צריח שהיו פתוחים לאחור וללא גג, מה שהותיר את אנשי הצוות חשופים לפגיעות רסיסים או לירי מ[[נשק קל]].
 
הניסיון שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה הראה כי משחיתי טנקים חסרי צריח, בהם החימוש העיקרי מוגבל לזווית צידוד צרה בחזית הכלי, יעילים בעיקר לירי ממארב ופחות למצבי קרב תמרון, מה שהופך אותם לכלי נשק הגנתיים בעיקרם, בעוד משחיתי הטנקים בעלי הצריח סובלים בעיקר מהיותם מצוידים בשריון דק יותר מהטנקים הרגילים, בעוד כושר התמרון והמהירות העדיפים שלהם לא מספקים יתרון משמעותי מספיק כדי לחפות על המחסור בשריון.
שורה 26:
יתרונם המשמעותי ביותר של משחיתי הטנקים היה החימוש הכבד יותר שלהם, דוגמת ה-[[M36 ג'קסון]] האמריקאי שצויד בתותח בקוטר 90 מ"מ, אולם עם הופעתם של טנקים רגילים שצוידו בחימוש דומה, דוגמת ה-[[M-26 פרשינג]], שצויד באותו התותח ששימש את ה-M36, או אף כבד יותר, והיו בעלי שריון עבה יותר, הפכו משחיתי טנקים החמושים בתותח זה למיושנים.
 
פיתוח משחיתי טנקים נמשך לאחר מלחמת העולם השנייה, ומשחיתים החמושים בתותח אף זכו לעדנה מחודש במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, דוגמת ה[[קנוניאגדפנצר]] ה[[מערב גרמניה|מערב-גרמני]] וה[[סטרידסואגן 103]] ה[[שוודיה|שוודי]],{{הערה|1=הסטרידסואגן 103 הוגדר למעשה כ[[טנק]], אך הוא מתאים גם להגדרת משחית טנקים, מאחר שהוא חסר צריח, ומתבסס על יכולתו לירות מעמדות מוסוות ופחות על יכולת לוחמה בשדה קרב פתוח.}} , אך כלים אלה המשיכו להציג את אותם החסרונות בדומה לקודמיהם מימי מלחמת העולם השנייה. הייתה זה הופעתם של כלי נשק ייעודיים [[נגד טנקים]], דוגמת ה[[תותח ללא רתע]] ובעיקר ה[[טיל נגד טנקים]], אשר הביא לפיתוחם של משחיתי הטנקים המודרניים.{{ש}}
משחיתי הטנקים המודרניים מבוססים בדרך כלל על [[רק"מ]] קל, דוגמת [[נגמ"ש|נגמ"שים]]ים, או רכב קל, דוגמת ג'יפים, המצוידים ב[[טיל נ"ט|טילי נ"ט]], ומסוגלים לפגוע בטנק מטווח ארוך ולהשמידו בפגיעה אחת. עם זאת גם משחיתי טנקים אלה נושאים אופי הגנתי - הם מיועדים לשגר את חימושם מעמדות מוסוות, ואין הם מסוגלים להתמודד עם טנק בשדה מערכה פתוח.
 
==משחיתי טנקים במלחמת העולם השנייה==
שורה 51:
בדומה למשחיתי הטנקים הגרמנים, רוב משחיתי הטנקים ה[[ברית המועצות|רוסים]] מתקופת מלחמת העולם השנייה התבססו על מרכב טנק ממנו הוסר הצריח והוחלף במבנה עילי משוריין בו הותקן תותח נגד טנקים. התוצאות היו כלים קטנים יותר, קלים יותר ופשוטים יותר לבנייה מטנקים רגילים, אשר נשאו תותחים גדולים יותר. כך שימש ה-[[T-34]] בסיס ל-[[SU-85]], אשר החליף את הצריח עם תותח ה-76 מ"מ בתותח נ"ט בקוטר 85 מ"מ, ול-[[SU-100]], שנשא תותח בקוטר 100 מ"מ.{{ש}}
 
הרוסים הציגו אחדים ממשחיתי הטנקים הכבדים והחמושים ביותר של מלחמת העולם השנייה. כלים דוגמת ה-[[SU-122]], בעל תותח 122 מ"מ, ואת ה-[[SU-152]], בעל תותח בקוטר 152 מ"מ, אשר התבססו על [[KV-1|טנקי ה-KV]], והדגמים המתקדמים שלהם, ה-[[ISU-122]] וה-[[ISU-152]] שחומשו באותם תותחים אל החליפו את תובת הבסיס בזו של טנק ה-[[IS-2]]. ה-[[SU-152]] זכו לכינוי "זברובוי" (Zveroboy) - מרוסית "רוצח המפלצת", בשל יכולתו להשמיד את הכלים הגרמנים המשוריינים ביותר - טנקי ה[[טיגר]] וה[[פנתר (טנק)|פנתר]] ואת משחית הטנקים [[אלפנט (משחית טנקים)|אלפנט]] - בפגיעה ישירה אחת, זאת פשוט הודות המשקל האדיר, כמעט 50 קילוגרם, של פגזי 152 המ"מ שלו.{{ש}}
 
=== ארצות הברית ===
שורה 60:
בהתאם לדוקטרינה שפותחה, נדרשו משחיתי הטנקים האמריקאים להיות מהירים, בעלי כושר תמרון גבוה ולשאת חימוש כבד. בפועל, רק ה-[[M18 הלקט]] התאים לדוקטרינה האמריקאית - עם מהירות מרבית של 90 ק"מ היה זה ה[[רק"מ|רכב המשוריין]] המהיר היותר במלחמת העולם השנייה.{{ש}}
 
עם כניסת [[ארצות הברית]] למלחמה, ב[[דצמבר]] [[1941]], טרם הושלם פיתוחם של משחיתי הטנקים המשוריינים, ופיקוד משחיתי הטנקים נאלץ להתבסס על אמצעי [[אד הוק]], דוגמת [[משחית טנקים M3|משחית הטנקים M3]] - דגם שתוכנן בחופזה והתבסס על הרכבת תותח 75 מ"מ על גבי [[זחל"ם M3]] בתושבת מוגבלת צידוד. כלי נוסף ראשון היה ה-[[M6 פארגו]], שהיה למעשה משאית דודג' WC55,{{הערה|1=ב[[צה"ל]] שירת דגם מתקדם יותר מסדרת ה-WC במשך שנים רבות ונודע יותר בכינויים '''קומנדקר''' ו'''נ.נ.''' (נושא נשק).}}, 3/4 טון, עליה הורכב תותח נ"ט 37 מ"מ. הכלי, אשר ערך את טבילת האש שלו במהלך הלחימה בתוניסיה, נתגלה ככישלון מוחלט וכל הכלים מסוג זה פורקו בסיום המבצע והוחזרו לתצורתם הראשונית.{{ש}}
 
משחית הטנקים האמריקאי דמוי הטנק הראשון היה [[M10 וולברין|משחית הטנקים M10]], שערך את טבילת האש שלו במהלך [[מבצע לפיד]] ב[[צפון אפריקה]] ב-1943. אל ה-M10, אשר היה משחית הטנקים האמריקאי הנפוץ הנפוץ ביותר, היה כלי כבד ולא התאים לדוקטרינה האמריקאית, הצטרף ב-[[1944]] ה-[[M18 הלקט]] הקטן והזריז. במהלך [[יוני]] [[1944]], לאחר שהתברר כי תותח ה-76 מ"מ בו צוידו ה-M10 וה-M18 מתקשה לחדור את טנקי ה[[פנתר (טנק)|פנתר]] וה[[טיגר]], בטווחים שמעל 500 מטר, הציגו האמריקאים את ה[[M36 ג'קסון|משחית הטנקים M36]] שנשא [[תותח נ"ט]] בקוטר 90 מ"מ - תותח הנ"ט הגדול ביותר בשירות בעלות הברית.{{ש}}
 
בניגוד למשחיתי הטנקים של אומות אחרות, משחיתי הטנקים דמויי הטנק האמריקאים - ה-[[M10 וולברין]] וה-[[M36 ג'קסון]], אשר התבססו על טנק השרמן, וה-[[M18 הלקט]], אשר היה תכנון חדש לחלוטין, צוידו בצריח בעל יכולת צידוד מלאה, אך פתוח-גג, על מנת לחסוך במשקל הרכב ולאפשר הרכבת תותח גדול יותר.{{ש}}
שורה 72:
 
===בריטניה===
למרות שהטקטיקה הבסיסית בהם השתמשו, טקטיקה של הפרדת הכוח המשוריין ל[[טנק חי"ר|טנקי חי"ר]], שנועדו לסייע ל[[חי"ר|כוחות הרגליים]], ול[[טנק שיוט|טנקי שיוט]], שנועדו להילחם בטנקי אויב, הוכיחה עצמה נחותה, גרמה טקטיקה זו לבריטים להבין ש[[לוחמת שריון]] היא, בסופו שלדבר, לוחמה של טנק בטנק. כתוצאה מכך, הושקעו מאמצים רבים בפיתוח תותח יעיל [[נגד טנקים]], במטרה להתקינו בדור חדש של טנקים. מאמצים אלו הובילו לפיתוחו של [[תותח 17 ליטראות|התותח בן ה-17 ליטראות]], שנחשב בעיני רבים כ[[תותח נגד טנקים|תותח הנ"ט]] הטוב ביותר של מלחמת העולם השנייה.{{הערה|1=Forty, George and Livesy, Jack, eds. The Complete Guide to Tanks & Armoured Fighting Vehicles. London: Anness Publishing Ltd., 2006. ISBN 1846811104, עמ' 116.}}. התותח עלה בכושר החדירה על תותח ה-88 מ"מ ה"קצר" של טנק ה[[טיגר]] והשתווה לביצועיו של תותח ה-88 מ"מ ה"ארוך" של ה[[טיגר II]]{{כ}}.{{הערה|1=טנק הטיגר צויד בתותח 88 מ"מ בעל קנה באורך 56 [[קליבר|קליברים]]ים (שהם 4.93 מ'), בעוד שטנק הטיגר II צויד בתותח 88 משופר בעל קנה באורך 71 קליברים (שהם 6.25 מ').{{ש}} ראו Ospery Publishing, '''Duel - Sherman Firefly vs Tiger''' ISBN 1-8460-0315-0, עמ' 4-5.}}.
 
משחיתי הטנקים הבריטים נבנו משילוב של רצון להציב את תותח 17 הליטראות רב העוצמה על פלטפורמה ניידת והמחסור בטנקים מתאימים לשאת אותו, וכתוצאה מכך, נטו להיות בעלי אופי מאולתר. הניסיון הראשון התבסס על שידוך של תותח ה-17 ליטראות, שכונו בקיצור "17 פאונדר", עם תובת טנק ה[[וולנטיין]] אשר יצר את ה[[ארצ'ר (משחית טנקים)|ארצ'ר]], שדמה באופיו למשחיתי הטנקים הגרמנים מסדרת המארדר. כלי נוסף היה האכילס, שהיה למעשה משחית טנקים [[M10 וולברין|M10]] אמריקאי, בו הוחלף התותח האמריקאי המקורי ב-17 פאונדר. ניסיון נוסף ליצור משחית טנקים ייעודי נוצר על ידי הרכבת ה-17 פאונדר על תובת טנק ה[[קרומוול (טנק)|קרומוול]], מה שיצר את טנק ה[[צ'אלנג'ר 1|צ'אלנג'ר]], ואת הגרסה פתוחת הצריח שלו, משחית הטנקים ה"אוונג'ר" (אם כי גרסה זו נכנסה לשירות רק לאחר תום המלחמה באירופה).
שורה 81:
== משחיתי טנקים לאחר מלחמת העולם ה-II ==
{{להשלים|נושא=מדע וטכנולוגיה}}
באירופה של [[המלחמה הקרה]] פותחו במערב מספר משחיתי טנקים כדי לתגבר את כוח האש ה[[נגד טנקים|נגד טנקי]] של כוחות [[נאט"ו]] במטרה להתגבר על הנחיתות מספרית שלהם אל מול כוחות [[ברית ורשה]]. בבריטניה פותח ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20]] משחית הטנקים [[צ'ריוטר]], שהתבסס על תובת טנק קרומוול שחומש ב[[תותח 20 ליטראות]] בצריח מגודל. ההתבססות על טנק ה[[קרומוול (טנק)|קרומוול]] הגבילה את יכולותיו של הצ'ריוטר בהשוואה לאחיו הגדול, טנק ה[[צנטוריון]]. בעקבות הצ'ריוטר פיתחו הבריטים את טנק ה[[קונקרר (טנק)|קונקרר]] שחומש בתותח בקוטר 120 מ"מ. אף שהיה טנק לכל דבר, ביצועיו של הקונקרר, שנבעו ממשקלו הכבד, דמו יותר לביצועיהם של משחיתי הטנקים הגרמנים הכבדים, ה[[יאגדטיגר]] וה[[אלפנט (משחית טנקים)|אלפנט]], מאשר לביצועיהם של הטנקים של התקופה. במהלך [[שנות ה-60 של המאה ה-20]] פותח בגרמניה ה[[קנוננפנצריגר]], שהיה למעשה גרסה מודרנית למשחית הטנקים [[יאגדפנצר 4]] מימי מלחמת העולם השנייה, ואשר חומש בתותח בקוטר 90 מ"מ. עם התפתחות השריון הסובייטי, והופעתם של טנקים חדשים בעלי מיגון כבד יותר בידי כוחות ברית ורשה, הפך התותח המקורי בן 90 המ"מ למיושן. חלק מהקנוננפנצריגרים שודרגו באמצעות החלפת התותח בתותח בקוטר 105 מ"מ, בעוד באחרים הוחלף התותח במרכת לשיגור [[טיל נגד טנקים|טילים נגד טנקים]] מדגמי [[טאו (טיל)|טאו]] ו[[הוט (טיל)|הוט]]. הגרסאות נושאות הטילים נותרו בשירות עד ל[[שנות ה-90 של המאה ה-20]].{{הערה|1=Gelbart, Marsh (1996). Tanks: Main battle and light tanks. London: Brassey's. ISBN 1-85753-168-X, עמ' 137-8}}.
 
במהלך [[שנות ה-60 של המאה ה-20]], עם פיתוחן של מערכות טיל נ"ט חדישות, אותן ניתן להתקין על כמעט על כל רכב, הפך רעיון משחית הטנקים המשוריין והכבד למיותר. התפתחותם של טנקי המערכה העיקריים, שמשקלם עלה מ-40 טון לכ-70 טון, הוביל לפיתוחם של משחיתי טנקים קלים לשימושם של כוחות מוטסים דוגמת ה-[[ASU-85]], ה[[אונטוס]], שחומש ב[[תותח ללא רתע|תותחים ללא רתע]], ה[[המבר הורנט]], שנשא את [[מלקרה (טיל נגד טנקים)|טילי המלקרה]], וה[[M551 שרידן]] האמריקאי, שאף שסווג כטנק קל, דמה מאוד בביצועיו ובמבנהו (רכב משוריין קל מאוד המקריב מיגון לטובת עבירות ומהירות) למשחיתי טנקים קודמים דוגמת ה[[M18 הלקט]].
שורה 92:
 
--><!--
Many forces' [[IFV]]s carry [[Anti-tank guided missile|ATGMs]] in every infantry platoon, and [[attack helicopter]]s have also added antitank capability to the modern battlefield. But there are still dedicated antitank vehicles with very heavy long-range missiles, and ones intended for [[Airborne forces|airborne]] use. -->להם לא ניתן לצרף טנקים רגילים - לדוגמה [[כוח מוטס|כוחות מוטסים]].<!--
A [[United States Army|US Army]] mechanized infantry battalion has four infantry companies with TOW missile-armed [[M2 Bradley|Bradley IFVs]] and can bring a large concentration of accurate and lethal fire to bear on an attacking enemy unit that uses AFVs.
 
[[תמונהקובץ:Pzj Tow PIRANHA - Schweizer Armee - Steel Parade 2006.jpg|ממוזער|[[Mowag Piranha]]-based, [[BGM-71 TOW|TOW]]-armed ATGM carrier of the [[Swiss Army]]]]
Missile carrying vehicles however are referred to as [[anti-tank guided missile]] (ATGM) carriers instead of tank destroyers.
 
שורה 106:
[[קובץ:חשיפת טנק הפרא בערוץ זרוע היבשה.jpeg|ממוזער|הודעת [[זרוע היבשה]] החושפת את ה[[פרא (רכב קרבי משוריין)|פרא]]. בתמונה ניתן להבחין בטיל [[תמוז (טיל)|תמוז]] משוגר ממשגר הטילים המתרומם מהצריח.
]]
בישראל משמשים נגמ"שי ה"חפיז" (נגמ"שי [[M-113]] מוסבים) ובעיקר טנקי ה[[פרא (רכב קרבי משוריין)|פרא]], שהם למעשה טנקי [[מגח]] שבהם הוסר התותח והותקן משגר טילים מתרומם בעל 12 טילים ואפשרות לטעינה מחדש. במקום התותח הותקן במקומו קנה דמה מפח, זאת במטרה לשמור על קיומו בסוד ולאפשר לו להיטמע בתוך כוחות השריון.
 
שני אלו הם פלטפורמת השיגור העיקרית של [[יחידת מיתר]] לשיגור טילי ה[[ספייק|תמוז]]. טיל זה הוא טיל נגד טנקים מתקדם מדור שלישי, בעל טווח של מעל ל-25 [[ק"מ]] והוא תוכנן כנשק הפתעה כנגד השריון הסורי והמצרי.{{הערה|אור הלר, [http://www.israeldefense.co.il/he/content/%D7%94%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%AA%D7%99-%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%98%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96 האתגר הבלתי צפוי של יחידת טילי ה"תמוז"], באתר IsraelDefense.}} בשל כך, הנשק היה מסווג עד לשנת 2011 (הוכרז כמבצעי כבר בשנות ה-80) .{{הערה|דניאלה בוקור, [http://www.idf.il/1133-12588-he/Dover.aspx אחרי שנים של הצלחות: חיל התותחנים חושף את טיל הסודי "תמוז"], אתר צבא ההגנה לישראל.}}. ופלטפורמת השיגור העיקרית, הפרא, נותרה מסווגת עד לשנת 2015.
הטילים משתמשים ב[[ראש קרבי|ראש נפץ]] כפול ([[טאנדם]]) שנועד לחדור [[מיגון ריאקטיבי]]. ראש הנפץ הראשון מפוצץ את המיגון הריאקטיבי ואילו ראש הנפץ השני חודר את ה[[שריון]] הפאסיבי באמצעות [[מטען חלול]]. הנחיית הטיל היא אלקטרו-אופטית והיא מתבצעת בעזרת שני גלאים נפרדים: הראשון, מערכת [[CCD]] המפיקה תמונת וידאו צבעונית לצורך הנחייה בשעות היום, והשני, מערכת חיישני [[תת-אדום]] המפיקה תמונת [[דימות תרמי|הדמאת חום]] לצורך הנחייה בשעות היום והלילה.
 
הטיל נע אל המטרה במסלול בליסטי, ומכוון בידי המפעיל של הטיל אל המטרה, וזאת בכדי לפגוע בחלקם העליון של טנקי האויב, מקום שלרוב חסר מיגון משמעותי. לטיל ארבעה סנפירים מלבניים בחלקו האחורי שבאמצעותם הוא מנהג עצמו אל המטרה בזמן המעוף. בחלקו המרכזי של הטיל ישנם עוד ארבעה סנפירים, גדולים יותר מסנפירי הניהוג, המקנים לטיל יציבות כיוונית ועילוי בזמן מעופו.
 
אף על פי שבעקבות היחלשות השריון הסורי, ומלאי טילים גדול שנותר חסר שימוש, התחילו חיילי יחידת מיתר להשתמש בטילים כנגד מטרות טרור,{{הערה|1=[http://mazi.idf.il/4264-he/IGF.aspx Israeli Ground Forces - אתר זרוע היבשה : חיל התותחנים - יחידות ייעודיות]}}, נשק זה עדיין משמש כנשק ה[[נ"ט]] העיקרי של צה"ל, ותפקידו הוא לדלל משמעותית את טורי השריון של האויב בטרם יפגשו את השריון הישראלי.
 
==משחיתי טנקים==
שורה 197:
** [[תותח נגד טנקים]]
** [[טיל נגד טנקים]]
==קישורים חיצוניים==
 
{{ויקישיתוף בשורה}}
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/משחית_טנקים"