אלקטרון – הבדלי גרסאות

בשנת [[1916]] הציע המדען גילברט לואיס ניוטון דגם המסביר את הקשר הכימי המצוי בין אטומים בהופכם ל[[מולקולה]] בכך ששני האטומים משתפים אלקטרון ברמה החיצונית להם. ב-[[1919]] הציע המדען האמריקני אירווינג לנגמאיר פירוש לדגם של לואיס, בכך שהאלקטרונים נמצאים תמיד בצמדים בכל רמת עירור, כאשר לכל אחד מהאלקטרונים אזור אליפטי קבוע, ושהקשרים בין האטומים נוצרים על ידי שיתוף אחד עד ארבעה אזורים אלו. ב-[[1923]] השלימו וולטר הייטלר ופריץ לונדון את ההסבר בתיאור מדויק על-פי [[מכניקת הקוונטים]] שהייתה אז בחיתוליה. ב-[[1924]] הסביר המדען האוסטרי [[וולפגנג פאולי]] את המבנה הבדיד של רמות העירור האלקטרוניים בנוסחה בעלת ארבעה מקדמים, המגדירים כל מצב אנרגיה קוואנטית של האטום. לפי נוסחה זו, יכול להיות אך ורק אלקטרון אחד בכל מצב אנרגיה קוואנטית. תנאי זה נקרא מאוחר יותר "[[עקרון האיסור של פאולי]]". המקדם האחרון בנוסחה יכול לקבל שני מצבים, וההסבר הפיזיקלי לכך ניתן רק בשנת [[1927]] בידי פרופסור שמואל אברהם גודשמיד‏‏גודשמיד{{הערה|1=‏באנגליתבאנגלית [http://www.lorentz.leidenuniv.nl/history/spin/goudsmit.html על גילוי הספין] - גודשמיד מספר על עצמו.‏}} וצוותו, כאשר הציעו שלאלקטרון יש גם אנרגיה השמורה בסיבובו סביב הציר של עצמו. סיבוב זה יכול להיות באחד משני כיוונים. סיבוב זה נודע מאוחר יותר כ"[[ספין]]".