רודף – הבדלי גרסאות

על פי הרמב"ם, מקור הדין הוא בפסוק "וקצותה את כפה - לא תחוס עינך" - "שכל החושב להכות חבירו הכייה הממיתה אותו, מצילין את הנרדף בכפו של רודף, ואם אינן יכולין מצילין אותו אף בנפשו שנאמר 'לא תחוס עינך'"‏‏{{הערה|1=‏רמברמב"ם, [[יד החזקה]] - הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' הלכה ח'‏}}.

'''כשהרודף פועל בתום לב''' - בתלמוד{{הערה|1=מסכת סנהדרין, עב, ב}} מובאת מחלוקת בין [[תנאים]] האם דין רודף תלוי בכוונת הרודף לרצוח, ואין לפגוע בו אלא אם כן היתרו בו. הכרעת [[אמוראים|האמורא]] [[רב הונא]] היא שגם בהיעדר כוונת זדון, כגון בילד קטן העושה פעולה שמסכנת אחרים, ניתן לפגוע ברודף בהיעדר ברירה אחרת. כך, למשל, [[עובר]] המסכן את חיי אמו, מוגדר כרודף, ולכן מותר להרגו כדי להציל את האם‏האם. הרמב"ם פוסק בעקבות הכרעת רב הונא‏הונא{{הערה|1=‏רמברמב"ם, [[משנה תורה]], הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' הלכה ט'‏}}. יישום מעשי אחר של שאלה זו נוצר בתקופת [[השואה]], כשלעתים בכיו של תינוק היה עלול להסגיר את אלו שהסתתרו עמו (כך בהריגתה בשוגג של יעל הרן בידי אמה, [[הפיגוע בנהריה (1979)]]).

'''כשיש אפשרות למנוע את המעשה ללא הריגת הרודף''' - ההיתר להרוג את הרודף אינו חל במקרה ש"ניתן להצילו באחד מאבריו" - כלומר, במקרה שכדי להציל את הנרדף אין צורך להרוג את הרודף, אלא ניתן להסתפק בקטיעת איבר וכדומה‏‏וכדומה{{הערה|1=‏"רבי יונתן בן שאול אומר: רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל [אלא הרגו] - נהרג עליו." (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין נז א). "אמר ליה (=לו) [יואב בן צרויה לאבנר בן נר] מאי טעמא (=מה הסיבה) קטלתיה (=שהרגת) לעשאל? [שהיה אחיו של יואב]. עשאל רודף היה, היה לך להצילו באחד מאיבריו. לא יכילי (=יכולת) ליה? השתא בדופן חמישית (=בצלע חמישית) כוונת ליה [את החנית], באחד מאיבריו לא יכלת ליה?" (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין מט א)‏}}. אם בכל זאת אדם הרג את הרודף, פוסק הרמב"ם, שאף שההורג עבר על [[לא תרצח|איסור רציחה]], הרי אין [[בית דין (הלכה)|בית דין]] ממיתים אותו, וזאת בניגוד לרוצח רגיל, שדינו [[ארבע מיתות בית דין|מיתת סיף]].

'''מניעת תקיפה מינית''' - הדין של רודף מורחב לא רק לסכנת נפשות אלא גם ל[[אונס]] במקרה של בעילה אסורה בכפייה, כמו נערה מאורסה או אשת איש‏‏איש או גבר שמנסה לאנוס גבר אחר{{הערה|1=‏רמברמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' הלכה ט"ו‏ו}}. את הדין הוא לומד מהפסוק ב[[מקרא]] שמשווה אונס נערה מאורסה ל[[רצח]]: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש - כן הדבר הזה" (דברים כ"ב כ"ו).

אף שמותר להציל את הנרדף בכל דרך אפשרית, "אין אדם מציל עצמו בממון חבירו", ולכן המציל עצמו על ידי גרימת נזק, חייב לשלם לניזוק. אך אם גורם נזק לרכוש הרודף פטור מצד "שלא יהא ממונו של רודף חביב עליו מגופו". לעומת זאת, רודף ששבר כלים פטור מתשלום, מפני שחושף עצמו למוות בעצם הרדיפה וממילא חל עליו הכלל "[[קם ליה בדרבה מיניה]]". לעומתם הרודף אחר הרודף פטור מנזק של כל רכוש, לא מעיקר הדין אלא משום תקנה, שלא יתמהמה מלעזור לנרדף‏‏לנרדף{{הערה|1=‏רמברמב"ם, משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכות י"ב-י"ד‏ד}}.

על פי הרמב"ם, דין רודף עשוי להיות מיושם גם כלפי חפצים "רודפים". כך למשל הוא פוסק שאם ספינה עומדת לטבוע מכובד משאה, ומישהו זורק את המשא לים - הוא פטור, מפני "שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם, ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם"‏‏{{הערה|1=‏רמברמב"ם, משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה ט"ו‏ו}}.