עיין ערך: אהבה – הבדלי גרסאות

'''החלק השני''', "ברונו", מסופר מנקודת מבטו של מומיק הבוגר שגדל להיות סופר ומשורר, ויוצא למסע בפולין כדי להתחקות אחר עקבותיו של [[ברונו שולץ]], [[סופר]] [[יהודי]]-[[פולני]] שנספה בשואה. מומיק מנסה "לגאול" את ברונו שלו על ידי כך שהוא הופך אותו לדמות אגדית שנמלטה מן הגטו והצטרפה ללהקת דגי סלמון בים הצפוני. חלקים מסיפורו של ברונו מסופרים על ידי הים, שאצל גרוסמן הוא יצור קדמוני וחושני ממין נקבה, שכולה [[מודל הנפש הפרוידיאני#סתמי|איד]], המקיימת דיאלוג קבוע ומתגרה גם עם מומיק עצמו, הכותב את הסיפור. במקביל מתוארת מערכת היחסים הקשה של מומיק עם אשתו רותי ועם המאהבת שלו איילה, כשכל אותה עת הוא נאבק לנסות ולכתוב על השואה, ובעיקר על סבו, אנשל, שנעלם לבלי שוב וגורלו לא ידוע. חלק זה של הספר כתוב בשפה [[שירה|שירית]], והמונולוגים של הים כתובים בסגנון [[זרם התודעה]].

 

 

בחלק זה מובא וסרמן בפני מפקד המחנה, הר נייגל, כשמברר כי מחמת פגם כלשהו הוא אינו מסוגל למות, לאחר שכמה ניסיונות להוציאו להורג לא עלו יפה. בינו לבין נייגל נוצרת מערכת יחסים מתוחה, ונייגל מצווה עליו לכתוב עבורו סיפור ילדים בהמשכים; וסרמן, מצידו, מקווה באמצעות הסיפור "לנגע את נייגל בחיידק האנושיות", ולהחזיר לו את צלם האנוש שנייגל ויתר עליו ביודעין. סיפור הילדים מתגלה כסיפור הזוי ומעוות, ונראה כי גם וסרמן וגם מומיק עצמו מאבדים עליו את השליטה. דבריו של וסרמן נאמרים בעברית ארכאית ומצועצעת - הסגנון שבו כתב את סיפוריו בעיתוני הילדים של ראשית המאה ה-20. כינויו הספרותי של וסרמן, "שחרזאדה", מפורש כעת על דרך ההיפוך - לפי ההסכם בינו לבין הקצין הנאצי, בכל ערב על הקצין הנאצי לנסות ולהרוג אותו, כשכר על סיפורו.