חינוך ממלכתי דתי – הבדלי גרסאות

השאלה אודות החינוך והתרבות העסיקה את ראשי הציונות כבר מ[[הקונגרס הציוני העולמי הראשון|הקונגרס הציוני הראשון בבאזל]], החרדים אשר חששו מאופי "חופשי", משמע חילוני של התנועה המתפתחת, זכו להבטחה מראש הקונגרס [[בנימין זאב הרצל|תיאודור הרצל]] כי הציונות לא תעשה דבר העלול לפגוע בהשקפה הדתית של זרם כלשהו ביהדות. עם זאת, דרישה לקבוע מדיניות בתחומי החינוך והתרבות הובילה למחלוקת אשר ממשיכה עד ימינו אנו.

 

 

ראשית יישום חינוך "המזרחי" ב[[ארץ ישראל]] עם הגעתו של הרב [[יהודה לייב מימון]] בתרס"ה (1905) והקמת בית הספר [[תלמוד תורה אחווה]] ביפו, שהפך ל"[[בית הספר תחכמוני (תל אביב-יפו)|תחכמוני]]".

המגמה החינוכית של "זרם המזרחי" הייתה חינוך דתי [[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסי]] בשילוב רוח ה[[ציונות]] [[מודרניזם|והמודרניזם]]. שאיפתו הייתה הקניית חינוך לאומי-דתי. בניגוד לנהוג בבתי ספר חרדיים וב[[תלמוד תורה|חדר]] לימדו בבתי הספר של המזרחי גם מקצועות חול: [[מדעים]], מקצועות הומניים ו[[שפה|שפות]].

 

 

בשנת 1950 חל משבר בעקבות [[החינוך האחיד]] לילדים במחנות העולים בטענה לכפייה אנטי-דתית, רוב התלונות הגיעו מ[[יהדות תימן|יוצאי תימן]] שרבים מהם עלו באותה תקופה. טענה מקובלת גורסת כי יהודי [[תימן]], בניגוד לשאר העולים, לא נפגשו מעולם עם שלטון אירופאי מערבי ועובדה זו גרמה ליוצאי תימן לדבוק ב[[דת]] וב[[מסורת]] יותר מיוצאי ארצות אחרות. עם הגיעם למחנות העולים הם התקשו מאוד לקבל את העובדה שלא ניתן להם להמשיך בחינוך המסורתי, ולהפקיד את חינוך ילדיהם בידי ה[[מלמד|מורי]]. הם קבלו כנגד הלימודים המעורבים (בנים ובנות) במוסדות החינוך האחיד, ומיעוט ב[[תלמוד תורה]]. המצב התפתח ואף הפך לאלים- המדינה הפריעה ללימוד התורה של הילדים ואף דווחו מספר מקרים של גזיזת [[פיאות]]. ראש הממשלה, [[דוד בן-גוריון]] הקים ועדת חקירה שבראשה עמד השופט [[גד פרומקין]]. הועדה קבעה כי לא הייתה מצד הממשלה כל כוונה לכפייה אנטי-דתית אלא רצון להכשיר את נוער העולים להשתלבות בארץ, אך במקביל התקיימה הזנחה קשה של ענייני החינוך הדתי. הוחלט כי לילדי עולי תימן במחנות העולים יוענק חינוך דתי. מקרה זה חידד את הרגישות לגבי החינוך הדתי, ולהצלחת המפלגות הדתיות לשמור על עצמאות באמצעות מערכת חינוך ממלכתית מפוצלת בין חילונית ודתית.