בילי סטרייהורן – הבדלי גרסאות

סטרייהורן פגש את אלינגטון ב-[[1938]], כאשר ניגן בהרכב שנקרא "הכובענים המשוגעים". אלינגטון, שביקר בפיטסבורג עם תזמורתו שמע את סטרייהורן והתלהב. אלינגטון שכר את סטרייהורן תחילה כפסנתרן ועד מהרה כמעבד, מלחין ואף כמנהל מוזיקלי. בעוד אלינגטון היה דמות אב ומנהיג לתזמורת, היה סטרייהורן זה שדאג להיבט המוזיקלי המקצועי. סטרייהורן עבד תחת אלינגטון בלי לבקש הערכה פומבית, ואלינגטון גם לא העניק לו כזו. כדברי אלינגטון עצמו, "סטרייהון עובד קשה ואני מקבל את התשואות". ניתן לראות ביחסים [[סימביוזה]] או ניצול. סטרייהורן השלים את אלינגטון ואלינגטון נתן לסטרייהורן ביטחון ויד חופשית בהלחנה ובעיבוד. על כל פנים, אלינגטון טען שסטרייהורן היה "יד ימיני, יד שמאלי, העיניים שבגבי, מוחי הדהד בתוך ראשו ושלו - בי"‏‏{{הערה|1=Duke Ellington, Music Is My Mistress, Da Capo, 1973, ISBN 0-306-80033-0. p. 156‏156}}.

אחד משיאי פעילותם המשותפת של סטרייהורן ואלינגטון היה כתיבת ה[[פסקול]] זוכה [[פרס גראמי]] ל[[סרט קולנוע|סרטו]] של [[אוטו פרמינגר]] מ-[[1959]], "אנטומיה של רצח"‏‏{{הערה|1=‏{{imdb title|id=0052561|title=אנטומיה של רצח}}‏}} ובו הקטעים שהפכו לסטנדרטים ''Such Sweet Thunder'' ו-''The Far East Suite''. פסקול זה מצוין כפורץ דרך מבחינת שילוב מוזיקת ג'אז בסרטים, מפני שהיה פסקול הג'אז הראשון שלא נבע מאירועי הסרט, בהם הוצגה על המסך תזמורת, אלא נכתב במיוחד. היה זה גם הפסקול הראשון של סרט [[הוליווד]]י משמעותי שנכתב על ידי אפרו-אמריקאים‏‏אמריקאים{{הערה|1=‏BooeBooe, Mervyn, '''History of Film Music'''‏}}.