משחית טנקים – הבדלי גרסאות

משחיתי טנקים הופיעו לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, במטרה לייצר כלי לחימה ייעודי ויעיל [[נגד טנקים]] שיהיו זולים ופשוטים יותר לייצור מטנקים רגילים ועם זאת, יעילים בהשמדתם. משחיתי טנקים נבנו בדרך כלל באמצעות הסבת [[מבנה הטנק|תובה]] של טנק רגיל, אם כי היו גם מספר רכבים קלים, דוגמת ה[[דיאקון (משחית טנקים)|דיאקון]] הבריטי, וכן משחיתי טנקים שתוכננו מראש ככאלה, דוגמת ה-[[M18 הלקט]] האמריקאי. במהלך המלחמה התברר כי לוחמת שריון מיועדת בעיקר ללחימה של טנק מול טנק, ומשחיתי טנקים (בעיקר אלו שעברו הסבה ולא תוכננו לכך מראש) מצאו עצמם פועלים כ[[תותח סער|תותחי סער]], בתפקידי סיוע לכוחות באש ארטילרית ישירה, או אף כטנקים רגילים, ופחות למטרה לשמה תוכננו.

לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] ירדה קרנו של משחית הטנקים, בדומה לכלים רבים אחרים, בעקבות הופעתו של [[טנק מערכה|טנק המערכה]], זה שילב בין מהירות וניידות, כוח אש ומיגון. הופעתו של ה[[טיל נגד טנקים]] החזיר את קרנו של משחית הטנקים המודרני - שהוא לרוב [[נגמ"ש לחימה]]. הוא מהיר וקל משקל יחסית, והוא חמוש בטילים רבים בעלי טווח גדול. עם זאת, ישנם משחיתי טנקים מודרניים, דוגמת ה[[קנטאורו (משחית טנקים)|קנטאורו]] המבוססים על תותח, לרוב למשחיתים מסוג זה מרכב אופני ומחיר זול יותר ביחס לטנק מערכה, ובנוסף, להם יש יכולת לשאת מספר מוגבל של חיילי [[חי"ר]].

משחיתי הטנקים הראשונים נחלקו בין שתי גישות תכנון והפעלה עיקריות - גישה ראשונה הציגה כלים שהיו מהירים, זריזים וזולים יותר מטנקים, אך בעלי כח אש עדיף, אשר יוכלו להביס את טנקי האויב באמצעות שילוב של תמרון וכחוכוח אש עדיפים. הגישה השנייה שאפה ליצור כלים כבדים יותר אשר צוידו בשריון כבד, כזה שיהיה בלתי ניתן לחדירה על ידי התותחים בהם צוידו הטנקים הרגילים של האויב, ובתותח רב-עוצמה וארוך טווח, שיאפשר למשחית הטנקים להשמיד את טנקים האויב בפגיעה יחידה ומטווחים ארוכים, ובכך יפצה על כושר התמרון הנחות שלו.

התפיסה הכללית בנוגע למשחיתי טנקים התבססה על התקנת החימוש העיקרי בתושבת מוגבלת צידוד בחזית [[מבנה הטנק|תובת]] הכלי, או במבנה עילי משוריין, זאת במקום ה[[צריח (טכנולוגיה צבאית)|צריח]] הסובב הנהוג בטנקים. השמטת הצריח, יחד עם מנגון הצידוד שלו, הפכה את משחית הטנקים לזול, פשוט ומהיר יותר לייצור לעומת טנק רגיל. בנוסף, הסרת הצריח הפחיתה את משקל הכלי ואת גובהו, מה שאפשר להגדיל ולהגביה את התובה ועדיין לשמור על צללית קטנה יותר מזו של טנק, בעוד הנפח הפנימי המוגדל והמשקל המופחת אפשר להתקין תותח גדול וחזק יותר, לאחסן ולשאת תחמושת רבה יותר, להרכיב שריון עבה יותר או להשיג מהירות וכושר תמרון עדיפים. בנקודה זו, הייתה התפיסה של [[צבא ארצות הברית]] בחזקת היוצא מן הכלל - משחיתי הטנקים האמריקאיים נבנו ככלים דמויי טנק וצוידו בצריח בעל יכולת ציוד מלאה (360^o). צריח זה היה בעל גג פתוח במטרה לחסוך במשקל.