אשר אוד – הבדלי גרסאות

'''אשר אוד''', נולד בשנת 1928 בשם אנשל שרצקי, נפטר - 29.8.2016, הוא [[ניצול שואה]], שכילד שרד בשנים 1940 - 1945 שני גיטאות בפולין , את מחנה-השמדה אושוויץ-בירקנאו ושני מחנות ריכוז בפולין ואוסטריה וכן את [[צעדת המוות]] מ[[אושוויץ-בירקנאו]] ל[[מאוטהאוזן]]. בסוף שנת 1945 עלה אוד בן ה-16 ארצה ולאחר 48 שנים של הדחקה של סיפור חייו והישרדותו בשואה הוא החל לספר אותו. מאז, הקדיש את חייו לשימור והנצחת זיכרון השואה בקרב תלמידים, מורים, אנשי כוחות הביטחון, מבקרים מחוץ-לארץ ואחרים . כ- 20 שנה, אוד הוא עד מלווה במסעות למחנות ההשמדה בפולין ומרצה בבית הספר ללימודי השואה של [[יד ושם]]. במקביל, אוד פועל למען הגמלאים בישראל. על מפעל חייו, הוענקו לו, בין היתר, התואר [[יקיר ירושלים]] ופרס "מפעל חיים" מ""יד ושם".

עם פלישת הפתע של הצבא הגרמני לפולין, הופצצה העיר זדונסקה וולה ובעקבותיה, כעבור שבוע, הגיעו הגרמנים. בחודשים מרס - מאי 1940, היהודים אולצו להתרכז בגטו.{{הערה|ראה .www.zdunskawola}}אביו של אוד נשלח ל[[מחנה ההשמדה חלמנו ]] שבו רצחו אותו וכ- 320,000 יהודים נוספים. אמו ואחיו גבריאל נרצחו באחת [["האקציות"]] שערכו הגרמנים בגטו. אוד שהיה אתם הופרד מהם ב"[[סלקציה"]] וצורף לקבוצת עבודה וכך שרד את "האקציה". ברל האח הבכור הועלה לקרון בקר דחוס במגורשים ועקבותיו נעלמו. אוד נשאר לבד ללא משפחה. הוא היה אז בן 11 שנה{{ש}}. באוגוסט 1942, כשחוסל הגטו בזדונסקה וולה, נשלח אוד ל[[גטו לודז']] ,שם הצליח לשרוד כשנתיים בתנאים נוראיים וברעב מתמיד. בגטו חלה ב[[טיפוס הבהרות]] וקיצו היה קרוב ובכל-זאת הצליח לשרוד.{{הערה|ראה הביוגרפיה'''אוד מוצל מאש''', פרק '''גטו לודז': מלחמת קיום מיום יום''',עמודים 28 - 34 }} כשחוסל גטו לודז' הועבר אוד למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. למזלו, פגש אותו שם אחיו ברל שהגיע לאושוויץ ב-1942 וזכה במעמד מכובד בעיני חבריו למחנה מכיוון שהצליח לשרוד זמן ממושך. ברל דאג לאוד והבריח אליו אוכל באמצעות חברים שלו וכן, עזר לו להתחמק - פעמיים - ולהסתתר כאשר הגרמנים רוקנו את הבלוק של אוד, שבו נדחסו 1,200 ילדים בכל פעם, ושלחו אותם לתאי הגזים ולמשרפות.{{הערה|ראה הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש''', פרק '''מחנה אושוויץ בירקנאו: אחי שומר עלי''', עמודים 35 - 43 }} בסוף שנת 1944 נשמעו באושוויץ התותחים הרוסייםהסוביטיים. הגרמנים שהיו מעוניינים להמשיך לנצל את כח העבודה של אלה שנותרו באושוויץ, הצעידו כ- 58,000 אסירים ל[[מחנה הריכוז מאוטהאוזן]] באוסטריה. צעדה איומה ונוראה זו, של שלדי אדם מהלכים בחורף לבושי סחבות, בקור מקפיא וברגלים כושלות, כשכל מי שפיגר או נפל בדרך מתשישות נורה בו במקום, נודעה בכינוי צעדת המוות מאושוויץ-בירקנאו למאוטהאוזן. אוד שצורף לצעדה זו היה בין המעטים שהגיעו למאוטהאוזן.{{הערה|ראה הביוגרפיה'''אוד מוצל מאש, פרק '''אושוויץ - מאוטהאוזן: צעדת המוות''', עמודים 45 - 47}} מחנה הריכוז במאוטהאוזן היה מלא ביהודים שרובם גורשו מהונגריה; אוד סיפר שיהודים אלה דאגו אך ורק לעצמם ושהם השתלטו על מנות הלחם של הילדים. כשהתקרב הצבא הרוסיהסובייטי, העבירו הגרמנים את היהודים ל[[מחנה ריכוז גונסקירכן]] באוסטריה. הרעב, המחלות המדבקות והתנאים הקשים הפילו חללים רבים. פתאום, ב-4 במאי 1945, נעלמו הגרמנים שהיו במחנה והשאירו מאחוריהם את השערים של המחנה פתוחים.{{הערה|ראה הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש''', פרק '''מאוטהאוזען, אוסטריה: כמעט ויתור''', עמודים 49 -52 }}{{הערה|על מחנה הריכוז גונסקירכן ראה פרסום של יד ושם http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%20998.pdf}}

כניצול שואה שהגיע ארצה ללא הורים וללא משפחה, אוד נשלח ל[[מוסד הנוער החינוכי חקלאי על-שם מוסינזון]] ב[[מגדיאל]], שבו למד לימודים כלליים ועבד בחקלאות. כשסיים את לימודיו, הוא התגייס לשנת שירות ב"הגנה" ושירת כנוטר ב[[משטרת היישובים העבריים]] במסגרת משטרת המנדט הבריטי (כינו את הנוטרים האלה [["גפיר"|"גפירים"]]). כ"גפיר" שמר בלילות על היישובים היהודיים בגליל ובימים, ליווה שיירות וסילק מחסומים שהערבים שמו בכבישים. כשפרצה [[מלחמת העצמאות]], הצטרף לפלמ"ח ולחם בצפון . עם הכרזת המדינה גויס לצה"ל ולאחר זמן קצר השתחרר.{{הערה|ראה הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש, הפרקים: בשורות ההגנה; מתגייס, אבל לא חייל''', עמודים 66 - 80}}

בפברואר 1950 , לאחר שחרורו מצה"ל, כדי להתפרנס החל אוד ללמוד מקצוע (מסגרות מכנית) במסגרת בית הספר של רשת [[אורט]]. בשנת 1957, כשסיים את לימודיו, התקבל לעבודה ב[[תע"ש|התעשייה הצבאית]] כפועל ייצור ונשאר לעבוד בה 40 שנה עד שפרש לגמלאות בהיותו בתפקיד הבכיר של מנהל כח אדם; באמצע, מילא תפקידים של מנהל ייצור, סגן מנהל מפעל, מנהל בטיחות ואיכות הסביבה, ומנהל בית הספר התעשייתי לילדי תיכון. לימים, נבחר להיות יושב-ראש של גמלאי תע"ש בירושלים.{{הערה|ראה הביוגרפיה '''אוד מוצל מאש, הפרק:משפחת התעשייה הצבאית''',עמודים 93 -97}}

* חבר הוועד הפועל של [[בית הנוער העברי ]], המתנ"ס הראשון שהוקם בירושלים לפני כ- 49 שנה.

* התכבד על ידי צה"ל בהדלקת הלפיד יחד עם ה[[רמטכ"ל]] רב-אלוף [[בני גנץ ]] בטקס הזיכרון שהתקיים במחנה ההשמדה בירקנאו באפריל 2013. אוד נבחר להיות "עד המשלחת" של משלחת צה"ל לפולין בראשותו של הרמטכ"ל שבה השתתפו אלופי צה"ל אורנה ברביבאי וגיא צור, הרב הראשי של צה"ל, הורים שכולים, "עדים במדים" , נכי צה"ל ואחרים.

במרס 1953 נשא אוד לאשה את חיה לבית אדלר, ילידת ירושלים. אמה , שרה לבית רוטר עלתה ארצה כחלוצה מהונגריה באותו היוםביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה, דהיינו, ב-1/9/1939 . הזוג הצעיר השתקע בירושלים ונולדו להם שני בנים ובת,. ששמותיהם שמואל צבי (ציקי), יוסי ושרית-יוכבד. כיום יש להם 11 נכדים ונין אחד. חיה הייתה גננת וניהלה גן ילדים ממלכתי במרכז ירושלים.{{ש}} לימים, התגלה שברל שרד ושוחרר ממחנה עבודה על ידי הרוסיםהסובייטים. ברל חזר לפולין התחתן עם אישה נוצריה ונולדו להם שני ילדים, בן ובת. הם חיו כנוצרים כשברל מסתיר מילדיו את יהדותו. אוד יצר קשר טלפוני עם אחיו והזמין אותו לבקר בישראל, והאחים נפגשו בשנת 1987 . ברל לא גילה לילדיו כי יש לו אח בישראל וכי ביקר אותו בישראל; במקרה, התגלה לבן של ברל שאביו יהודי וכי יש לו משפחה בישראל. אוד שיכנע את אחיינו לעלות ארצה עם משפחתו. ברל ואשתו ביקרו מספר פעמים בישראל. ברל נפטר בשנת 2012.