איטליה הפשיסטית – הבדלי גרסאות

על אף שלא הצליח ליצור מצע כלכלי עקבי, הפשיזם התפתח לשיטה כלכלית ופוליטית ששילבה [[טוטליטריות]], [[לאומנות]], אנטי [[קומוניזם]] ואנטי [[ליברליזם]], במדינה שעוצבה על מנת לשלב את כל מעמדות החברה תחת שיטה [[קורפורטיזם|קורפורטיסטית]] שכונתה "הדרך השלישית". השיטה הקורפורטיסטית, רעיון פאשיסטי שהושפע מה[[גילדה|גילדות]] ב[[ימי הביניים]] העניקה את הכוח לגופים שאמורים היו לייצג את המעסיקים, העובדים והממשלה. כך, ציפו, כי כל קורפורציה תשרת את המגזר הכלכלי כולו, במקום לדאוג לאינטרסים של מעמד צר. בפועל הייתה זו אך דרך לבטל את זכות האיגוד המקצועי. הגופים, שאמורים היו לאגד את כל האיטלקים באגודות מקצועיות, היו בשליטתה המלאה של הממשלה. נציגי העובדים ונציגי המעבידים היו בכל המקרים פאשיסטים מנאמניה, וכך, למעשה, הושתק הן קולם האותנטי של העובדים והן קולו של ההון במסגרת יחסי העבודה. עם זאת, כצפוי, גילו נציגי המעסיקים יתר עצמאות, ולא אפשרו מינוי "נציגים מטעם" לקורפורציות, וכך הפכה השיטה לכלי לדיכוי העובד, ולביטול חירויות בסיסיות כחופש השביתה, תוך יצירת מנגנון ביורוקרטי מסובך.

 

 

מוסוליני ראה לנגד עיניו את קידום הכלכלה באמצעות פרויקטים ציבוריים גדולים ויוזמות ממשלתיות, על מנת להיאבק בשפל ובמיתון, ולמנוע [[אבטלה]]. אחד הפרויקטים הראשונים והידועים כונה על ידי התעמולה הפאשיסטית "הקרב על הדגן", בו הוקמו 5,000 חוות חקלאיות וכמה עיירות חקלאיות באזור ביצות פונטינה, שיובש והוכשר. תוכנית זו הסיטה משאבים רבים לגידול [[דגן|דגנים]], שהיו דרושים לגידולים אחרים, וחיוניים יותר. המנגנון הענקי שעסק בפרויקט היה בלתי יעיל, וה[[סובסידיה|סובסידיות]] שהוענקו לחקלאים הביאו אך לצמיחת חובה של המדינה. ניסיון נוסף ב-[[1928]] "הקרב על האדמה", היה מוצלח יותר. פרויקטים כייבוש ביצות פונטינה למטרות חקלאיות היו טובים לצורכי [[תעמולה]], הביאו לירידה באבטלה, ואפשרו לבעלי אחוזות עשירים לשלוט בגובה הסובסידיות. התוכנית כולה ירדה לטמיון במהלך [[מלחמת העולם השנייה]]. עם סיומה, פחות מ-10,000 חקלאים יושבו באזורים שיובשו, ורובם סבלו מעוני.

התעמולה וה[[תקשורת]] נכפפו למרות השלטון. מוסוליני השתמש ב[[עיתונות]], ב[[רדיו]] ובספרים כדי להחדיר את התעמולה הפאשיסטית. כל אמצעי התקשורת היו תחת חסות ופיקוח המשטר הפאשיסטי. לא הייתה [[עיתונות]] אופוזיציונית וכו'. נוצרה תופעה מיוחדת פולחן "הדוצ'ה". מאחר שמוסוליני הוא המנהיג המכוון את דרכה של המדינה, ואף התגלמותה של המדינה ושל המפלגה הפאשיסטית, העם האיטלקי אהד והעריץ את מנהיגו, וראה בו גואל ומושיע.

 

 

ב–[[1929]] חתם מוסוליני עם [[הוותיקן]] את [[ההסכמים הלטרניים]] בהם הסכים כי [[נצרות קתולית|הדת הקתולית]] תהא לדת המדינה. הוותיקן הפך ל[[מדינה]] עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.