צייר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קו מפריד בטווח מספרים
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1גרפי\2
שורה 20:
הצייר [[לאונרדו דה וינצ'י]] השווה ב'ספר הציור' שכתב את הציור לפעולת הפילוסוף וטען כי הציור "הוא המחקה היחיד של כל פועלי הטבע הנראים לעין". הצייר, לפי שיטתו, הוא בעל יכולת ליצירה בהתאם לרצונותיו ומאוויו - "למעשה, כל שיש בנמצא בעולם, בממש או בדמיון, יש לו, ראשית ברוחו ואחר-כך בידיו... עד שבמבט אחד, כהרף עין, הן יוצרות הרמוניה מתואמת, כשם שעושים זאת הדברים [שבטבע]".{{הערה|1=תרגום: [[משה ברש]], ''פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק'', עמ' 109-110}}.
 
תפיסת הצייר כאינדיבידואל המבטא את אישיותו היא תפיסה שקיבלה את ביטוייה המובהק מתוך התנועה הרומנטית, הרואה בעיסוק באמנות כביטוי לנפשו של האדם. ה[[פילוסוף]] [[ישעיה ברלין]] מוצא ביטוי לתפיסה זו בסיפורו של [[אונורה דה באלזאק]] - 'יצירת המופת העלומה'. הצייר, גיבור היצירה, מכסה את בדיו בדימויים וצורות חסרי משמעות מתוך טרוף. טירוף שמקורו בהקרבה העצמית של האמן ובניסיונו להשיג אידאל נעלה. דוגמה בולטת לתפיסת האמן כמטורף היא דמותו של הצייר [[וינסנט ואן גוך]], תפיסה אשר בוטאה בספרו הביוגראפיהביוגרפי של [[אירווינג סטון]] אודות ואן גוך - 'התאווה לחיים'. לבד מדימוי האמן כגאון-מטורף, מכילה תפיסה זו את ההנחה כי אין אמת אבסולוטית שהצייר מנסה ליצור מחדש בעבודתו.
 
הפילוסוף הצרפתי [[מוריס מרלו-פונטי]] שב אל הגישה הרומנטית של האמנות ומרחיב אותה מתוך הפילוסופיה הפנומנולוגית ולפיה הצייר "נותן קיום נראה למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה". אולם אין זו התפיסה היחידה של הצייר והאמן.