מרד טמבוב – הבדלי גרסאות

כלכלת מחוז טמבוב, האגררי ברובו הגדול, והתבססה על גידול דגנים ומכירתם בשוק המקומי ול[[יצוא]]. שטח המחוז השתרע על שטח [[טמבוב (מחוז)|מחוז טמבוב]] ו[[ליפצק|מחוז ליפצק]] של היום. לאחר כיבוש [[טמבוב]] והסביבה על ידי [[צבא המתנדבים]]חולק נשק רב ל[[איכר]]י הסביבה. בשנת [[1920]] הייתה [[בצורת]] קשה, אך הממשל המרכזי לא הקטין את מכסות הדגנים שאיכרים היו צריכים להעביר לממשל.

במחצית השנייה של אוגוסט [[1920]] במספר כפרי המחוז סירבו איכרים להעביר את הדגנים ליחידות איסוף שבאו מטעם הממשל. במספר כפרים החלו בהריגת חברי המפלגה הקומוניסטית, עובדי [[צ'קה]] ופקידי ממשל. במהירות רבה התקוממות התרחבה ובכל הכפרים המורדים חוסלו נציגי הממשל והוכרזה אי-הכרה בממשל המרכזי.

ב-[[21 באוגוסט]] הנהלת ועד המפלגה של המחוז הקימה מטה חרום והכריזה על מצב מיוחד במחוז, אך השליטה על המצב כבר נאבדהאבדה. למרותאף על פי שצבא הצליח להסב אבידות גדולות למורדים ושליטה בערי המחוז הייתה בידי הממשל המרד בכפרים נמשך. ב-[[31 באוגוסט]] ראש הממשל המקומי אלכסנדר שליכטר בראש כוח צבאי משמעותי ניסה לסיים את מרד אך נכשל ונמלט בחזרה לעיר [[טמבוב]].

באוקטובר [[1920]] [[ולדימיר לנין]] העניק ל[[פליקס דזרז'ינסקי]] אחראיות לדיכוי המרד. לקראת [[15 באוקטובר]] [[1920]] הצבא האדום באזור חוזק עד ל-5.5 אלף חיילים.

ב-[[14 בנובמבר]] [[1920]] המורדים החליטו לאחד את הכוחות תחת פיקוד אחיד. בעקבות כך הוקמה ה[[ארמייה]] המאוחדת של הפרטיזנים של מחוז טמבוב בפיקוד פיוטר טוקמקוב. תחת פיקוד זה פעלו 3 ארמיות מורדים. כמו כן הוקמו ארגונים פוליטיים על בסיס [[המפלגה הסוציאל-רבולוציונית]], ארגון פוליטי "איגוד האיכרים הפולעלים". דרישות המורדים כללו ביטול שלטון בולשביקי, כינון האפסה מכוננת והפעלה מחדש של חופש כלכלי ופוליטי.

לקראת פברואר [[1921]] המרד היה בשיאו. כוחות המזוינים של המורדים הגיעו לכ-50 אלף, הם השתלטו על מחוז טמבוב כולו, למעט ערים מרכזיות, ועמדו בלחץ [[הצבא האדום]] שכוחותיו באזור עלו לכ-11,600 חיילים. ב-[[6 בפברואר]] [[1921]] נשלחה לטמבוב ועדה מיוחדת בראשות [[ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו]] לבדיקת המצב. ב-[[12 בפברואר]] חובת העברת הדגנים לממשל בוטלה, למורדים מן השורה הוכרזה חנינה בתנאי שהם ימסרו את נשקם ומקום מסתור של מפקדי המרד. כתוצאה מכך חלק מהאיכרים החלו לנטוש את המורדים. ב-[[21 בפברואר]] ראשי המורדים הודו בכך שבקרב המורדים מורגשת ירידה במוטיבציה ופחד.

המצב השתנה לחלוטין עם סיום הלחימה באזור [[חצי האי קרים]]. הדבר איפשר ל[[הצבא האדום|צבא האדום]] להעביר לאזור תגבורות משמעותיות. מ-[[21 במרץ]] ועד [[5 באפריל]] [[1921]] הוכרזה תקופה אחרונה בה מורדים היו יכולים למסור את הנשק. ב-[[27 באפריל]] לאזור הגיע [[מיכאיל טוכאצ'בסקי]] שהועמד בראש הפיקוד הצבאי, איתו הגיעו [[איהרונים אובורביץ']] ו[[גריגורי קוטובסקי]]. טוכאצ'בסקי קיבל פקודה לסיים את הפעולות לדיכוי המרד תוך חודש. לקראת מאי [[1921]] [[הצבא האדום]] ריכז באזור 43 אלף חיילים.

ב-[[25 במאי]] [[1921]] חטיבת פרשים בפיקוד [[גריגורי קוטובסקי]] הסבה אבידות גדולות ל-2 גדורי המורדים ומפקדם נהרגו. בעקבות קרבות שנמשכו מ-[[28 במאי]] ועד ל-[[7 ביוני]] [[1921]] הארמייה השנייה של המורדים בפיקוד אנטונוב הפסיקה להתקיים. לאחר מכך, הארמייה הראשונה נמנעה מלהיכנס קרב גדול.

ב-[[11 ביוני]] [[1921]] הוועדה בראשות [[ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו]] פרסמה צו לפיו הממשל החל בפעולות ענישה נגד משפחות המורדים. בהתאם לצו זה היה ניתן להוציא להורג חשודים ובני משפחה של חשודים בהסתרת המורדים. ב-[[12 ביוני]] [[1921]] פורסם צו על שימוש בנשק כימי נגד המורדים המסתתרים ביערות. השיטה על ריכוז משפחות המורדים במחנות מעצר, לקיחות בני ערובה והריסה טוטאלית של כפרים המורדים קיבלה שימוש נרחב. בהתאם להערכת היסטוריונים מפעולות הדיכוי סבלו עד כ-50 אלף איכרים שלא השתתפו במרד.

ביולי [[1921]] הנהגת המרד פרסמה צו לפיו על המורדים לעבור לפעולות פרטיזניות או לחזור לבתים. פעולות מזוינות נמשכו עד לקיץ [[1922]]. ב-[[16 ביולי]] [[1922]] [[מיכאיל טוכאצ'בסקי]] דיווח על דיכוי המרד וחידוש השלטון הסובייטי ברחבי המחוז.