עמוס לוינברג – הבדלי גרסאות

לוינברג נחשף למידע מודיעיני רב במסגרת תפקידו. בהיותו סקרן, ועקב רשלנות של מפקדיו ועמיתיו, עיין גם במסמכים שאמורים היו להיות חסויים מפניו. מידע רב ממסמכים אלה נאצר ב[[זיכרון|זיכרונו]] הפנומנלי. תא"ל (מיל') [[ראובן ירדור]], מראשי אמ"ן באותה עת, אמר: "מי לא הכיר את הקצין הסקרן בעל הזיכרון הפנומנלי, שהאמביציה שלו לדעת הכול - אבל הכול - שברה כל מידור אפשרי ב[[אמ"ן]] עוד לפני המלחמה".{{הערה|שם=Moshe|1=ראיון לכתב "[[מעריב]]" יצחק לץ, מצוטט בספר '''סיירת מטכ"ל''', עמ' 104}}.

ב-[[3 באוקטובר]] [[1973]] נשלח על- ידי מפקדו למוצב החרמון הישראלי, לטענתו – כעונש, ועל מנת שלא יתרוצץ למפקדו בין הרגליים, כדי למלא את מקום מפקד בסיס '''ברוש''', יחידת המשנה של [[יחידה 848|יחידת האזנה 848]]. בערב [[6 באוקטובר]] 1973, שעות אחדות לאחר פרוץ הקרבות, נכבש מוצב החרמון על ידי כוח קומנדו סורי, ו-26 מחייליו, ולוינברג בתוכם, נפלו בשבי הסורים (חמישה חיילים נוספים נשבו רק ב-[[12 באוקטובר]] [[1973]]). על מה שראה מיד לאחר שנשבה והוצא מן המוצב, סיפר{{הערה|אביעזר גולן, '''מוצב החרמון: הפצע''', מתוך מוסף מיוחד של "[[ידיעות אחרונות]]" במלאת 10 שנים למלחמה, 16.9.1983}}:

לאחר שהוברר לחוקרים הסורים שלוינברג הוא קצין מודיעין, התנהלה חקירתו בשפה ה[[ערבית]] בלבד. חוקריו הצליחו לגרום לו להאמין כי [[מדינת ישראל]] חרבה, וכי הם יוזמים הקמת "מוזיאון הנצחה" למודיעין הישראלי. לוינברג התפתה לדבר. ירדור תיאר זאת: "לוינברג זימר לחוקרים הסורים עוד ועוד, עד שהם עצמם לא יכלו לעמוד בשטף המידע שזרם ממנו. הם הרימו ידיים ואמרו לו: 'אדוני, תעשה לכולנו טובה ותכתוב הכול בעצמך'".{{הערה|שם=Moshe }}. לוינברג מילא מחברות שלמות עמוסות מידע על המבנה, בעלי התפקידים, משימות, דרכי פעולה של יחידת ה[[סיגינט]] הצה"לית וכן מידע על יחידות מודיעין אחרות, במשך ארבעה חודשים בתנאי בידוד. לאחר מכן הועבר ל[[כלא אלמזה]] שבפאתי [[דמשק]] והוחזק בו בחדר אחד עם שאר שבויי צה"ל למשך מספר חודשים נוספים. ברשתות הקשר הערביות דיברו על "הפרופסור היהודי שכותב ספרים". רק לאחר מכן הבינו ב[[צה"ל]] את משמעותה האמיתית של הידיעה: המידע שסיפק לוינברג גרם לתדהמה בסוריה לנוכח ההיקף והאיכות של המודיעין הסיגינטי הצה"לי והמקורות למודיעין זה (כולל פעילותה של [[סיירת מטכ"ל]]{{הערה|1=[[דן מרגלית]] ו[[רונן ברגמן]], '''הבור - הסודות האפלים מאחורי משבר המנהיגות החמור בתולדות צה"ל''', 2011, עמ' 39}}). בכך גרמה חקירתו של לוינברג לאובדן מקורות מודיעיניים של צה"ל. משהתברר היקף המידע שמסר לוינברג לסורים, לא היה מנוס משידוד מערכות ב[[אגף המודיעין]].

הספר '''מלחמת יום כיפור – זמן אמת''' מעריך את מעשיו של לוינברג: "פרשת לוינברג היא יום כיפור של מערך האיסוף של המודיעין הישראלי, כמו שההפתעה היא הקטסטרופה של מחלקת המחקר.{{הערה|1='''מלחמת יום כיפור - זמן אמת''', עמ' 362}}.

בניגוד לדימוי שכיח בתרבות הישראלית, רוב [[שבויי צה"ל]] אינם מחזיקים מעמד בחקירתם בשבי.{{הערה|1=דליה גבריאלי, '''[http://dx.doi.org/10.1177/0095327X05282531 Israel’s Cultural Code of Captivity and the Personal Stories of Yom Kippur War Ex-POWs]''' Armed Forces & Society, Vol. 33, No. 1, 94-105, 2006}} לטענת ירדור, גם במלחמת יום הכיפורים הנחת העבודה הייתה שכל מה שיודע השבוי הופך לידוע.{{הערה|שם=Moshe1|1=משה זונדר, '''סיירת מטכ"ל''', 2000, ISBN 9650709584 - עמ' 104-105104–105 }} אף על פי כן, לאחר שובו של לוינברג ל[[ישראל]] היו שדרשו להעמידו לדין באשמת [[בגידה]]. לאחר פגישה בין לוינברג לבין ה[[רמטכ"ל]], הוחלט לסיים את שירותו של לוינברג ללא הליכים [[דין משמעתי בצה"ל|משמעתיים]] או [[דין פלילי|פליליים]]. בדומה לקציני בינה רשתית אחרים באותה עת, לא הוכשר לוינברג להתמודדות עם הלחץ הנפשי העצום המופעל על חיילים ב[[השבי הסורי|שבי הסורי]]. גם [[סדרת שבי|סדרת השבי]] שהייתה נהוגה לפני המלחמה (ולא הועברה ללוינברג), נמצאה שגויה מן היסוד לאחר המלחמה.{{הערה|1=רונן ברגמן וגיל מלצר, '''[http://www.pnz.co.il/article.php?id=226 זמן אמת - המהדורה המעודכנת]''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]] }}

* [[משה זונדר]], '''סיירת מטכ"ל''', [[הוצאת כתר]], [[2000]], עמ' 105-104104–105.

* [[רונן ברגמן]] וגיל מלצר, '''מלחמת יום כיפור - זמן אמת''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]], 2003, עמ' 362-361361–362.