הבדלים בין גרסאות בדף "רחל המשוררת"

נוספו 74 בתים ,  לפני 4 שנים
מ (בוט: החלפת טקסט אוטומטית (-([א-תְֱֲֳִֵֶַָֹֻּּׁׂ]\W*)(?:‎|‏)+ +\1))
 
רחל כתבה את רוב שיריה בשש השנים האחרונות לחייה, מתוכם שירים רבים נכתבו על הציפייה שלה ליום מותה. בשנת [[1927]], עת שכבה במיטת חוליה בעיר, הרחק מדגניה, זכרה את ימי החסד שזכתה להם שם, שנדמו בעיניה כחלום רחוק, בשירה [[ואולי לא היו הדברים...]]:
{{ציטוט|אנגלית=כן זהו כן זהו|מרכאות=כן|תוכן=וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,{{ש}}אוּלַי{{ש}}מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,{{ש}}לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?{{ש}}...{{ש}}הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,{{ש}}הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם בלהות או סתם חלום? נו|מקור='''וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים...''', תרפ"ז|מרכאות=כן}}
יום לפני פטירתה, בעודה גוססת, רצתה להיפרד מידיד נעוריה, האיכר נקדימון אלטשולר מה[[מושבה]] רחובות, וביקשה שיובילו אותה אליו. אלטשולר, שהיה אז כבר בעל משפחה, יצא לראותה ופרץ בבכי. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון". לימים מספר אלטשולר: "ראיתי לפני שבר אדם, כולו עצמות, ורק עיניה העצובות היו הדבר היחיד שהביע דבר מה והוכיח כי לפני ניצב אדם שעדיין חי".
 
משתמש אלמוני