מצרים (עם) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יצירת דף עם התוכן "{{קבוצה אתנית |שם=מצרים |תמונה= |כיתוב= |אוכלוסייה=כ-92 מליון (2015) |ריכוזי אוכלוסייה={{דגל|מצרי..." תגית: תו כיווניות מפורש |
|||
שורה 58:
"פרעוניזם" עלה לגדולה פוליטית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 במהלך הכיבוש הבריטי, כאשר מצרים התפתחה בנפרד מיתר העולם הערבי. חלק מהמעמד הגבוה אשר [[התמערבות|התמערב]] ביותר טען כי מצרים היא חלק מה[[ציביליזציה]] של [[הים התיכון]]. אידיאולוגיה זו התפתחה בעיקר מתוך ההיסטוריה הטרום-האיסלמית הארוכה של המדינה, הבידוד היחסי של עמק הנילוס והאתניות שבעיקר הומוגנית של התושבים. אחד התומכים הבולטים של הפרעוניזם היה טה חוסיין אשר אמר כי "פרעוניזם מושרש עמוק ברחותיהם של המצרים. זה יישאר כך, וזה חייב להמשיך להתחזק. המצרי הוא פרעוני לפני שהוא ערבי".
הפרעוניזם נהפך לצורך הביטוי הדומיננטית ביותר בתנועה האנטי-קולוניאליסטית במצרים לפני [[מלחמת העולם הראשונה]] ו[[בין שתי מלחמות העולם]]. בשנת [[1931]], בעקבות ביקור במצרים, [[לאומנות|לאומן]] [[ערבים|ערבי]]-[[סוריה|סורי]] בשם [[סאטי אל חוסרי]] ציין כי "[המצרים] לא נאחזו ברגש לאומי ערבי; לא קיבלו את כך שמצרים היא חלק מהאדמות הערביות, ולא הכירו בכך שהם המצרים הם חלק מהאומה הערבית". [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] המאוחרות היו במידה רבה תקופה מכוננת בלאומיות הערבית במצרים בעקבות מאמצים של [[אינטלקטואל|אינטלקטואלים
מבחינה פוליטית, הסנטימנט הערבי-מוסלמי ניזון מתחושת הסולידריות של המאבק המצרי לעצמאות מבריטניה לאלו ברחבי העולם הערבי אשר נמצאו במאבקים אנטי-[[אימפריאליזם|אימפריאליסטיים]] דומים. בפרט, הצמיחה של ה[[ציונות]] ב[[ארץ ישראל]] נתפסה כאיום על ידי מצרים רבים והסיבה להתנגדות שם אומצה על ידי התנועות האסלאמיות העולות, במיוחד [[האחים המוסלמים]], כמו גם הדרג המדיני כולל ה[[מלך]] [[פארוק הראשון]] ו[[ראש ממשלה|ראש הממשלה]] [[מוסטפא אל נחאס פאשה]]. עם זאת, שנה לאחר הקמת [[הליגה הערבית]] ב-[[1945]], שבסיסה ב[[קהיר]], ה[[היסטוריון]] מ[[אוניברסיטת אוקספורד]], ה. ס. דייטון כתב בכל זאת:
המצרים אינם ערבים, וגם הם וגם הערבים מודעים לעובדה הזאת. הם דוברי ערבית, והם אכן מוסלמים, הדת משחקת תפקיד גדול יותר בחייהם מאשר בחיי הסורים או העיראקים. אבל המצרים, במהלך שלושים השנים הראשונות של המאה [העשרים], לא היו מודעים לשום קשר מיוחד עם המזרח הערבי.. מצרים רואה בערביות גורם ראוי לאהדה אמיתית ופעילה, ובאותו הזמן, הזדמנות מצוינת ונכונה למימוש מנהיגות, כמו גם להנאה מפרותיה. אך הם עדיין מצרים קודם לכן וערבים רק מתולדה של הנסיבות, והאינטרסים העיקריים שלנם עדיין מקומיים.
| |||