מהפכת הקצינים החופשיים – הבדלי גרסאות

בליל יום שלישי, ה-22 ביולי, החל ביצוע המהפכה. מפקדת הצבא הראשית נתפסה בידי כוחות התנועה וחלק מראשי הצבא נלכדו. בבוקר שלמחרת, ה-23 ביולי, השתלטו כוחות הצבא בפיקודם של הקצינים החופשיים על נקודות מפתח בקהיר. בשעה 7:30 בבוקר, בשידור רדיו לאומה, הכריז [[אנואר סאדאת]] בשמו של מוחמד נגיב על המהפכה. המלך פארוק ניסה לקרוא לעזרת [[ארצות הברית]], אך קריאה זו לא נענתה. כוחות הצבא המשיכו בהתקדמותם, וב-25 לחודש הגיעו ל[[אלכסנדריה]], שם שהה המלך בארמונו. המלך ברח לארמון אחר, ראס א-טין, שנמצא על שפת הים. נגיב פקד על [[רב חובל|רב החובל]] של [[יאכטה|יאכטת]] המלך שלא להפליג ללא אישור הצבא. בשלב זה התגלע ויכוח בין ראשי התנועה לגבי גורלו של המלך: חלקם (ביניהם נאצר ונגיב, ראשי התנועה) סברו כי יש להגלותו, בעוד אחרים טענו כי יש להעמידו למשפט על פשעיו נגד [[מצרים (עם)|העם המצרי]]. דעתם של אלה שצידדו בהגליה התקבלה, וב-26 ביולי שלח מוחמד נגיב איגרת למלך ובה האשים את המלך בשחיתות, זלזול ברצון העם, אורח חיים ראוותני, והתנהלות שהובילה לתבוסה מצרית במלחמת 1948. באותה איגרת ציווה עליו לוותר על כיסאו לטובת בנו התינוק, [[פואד השני]] עד השעה 12:00 בצהרים, ולעזוב את מצרים עד השעה 18:00, באותו היום. פארוק עשה כאשר ציווה עליו נגיב - הוא ויתר על כיסאו לטובת בנו והפליג ל[[איטליה]] עם אשתו השנייה ובנו, שם חי עד מותו בשנת [[1965]]. השלטון במצרים עבר, מבחינה מעשית, לידי הקצינים החופשיים.