חופש דת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ויקיזציה |
←בישראל: קודם מקורות חוקתיים, אחר כך פרשנויות, ובסוף הקונפליקטים. |
||
שורה 5:
==בישראל==
===מקורות=== ▼
חופש הדת לא מוכר במפורש בחוקי היסוד של [[מדינת ישראל]], אך ניתן למצוא לו ביסוס בשלושה מקורות תת-חוקתיים:▼
[[הכרזת העצמאות|'''הכרזת העצמאות''']] - בהכרזת העצמאות נאמר ש"מדינת ישראל... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות". למגילת העצמאות אמנם אין מעמד חוקתי, אך היא מבטאת את "מגילת ערכיה של האומה" (כדברי השופט ברק בבג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו), ולפיכך היא מסייעת לפרשנות חקיקה קיימת.▼
[[דבר המלך במועצה|'''דבר המלך במועצתו, 1922''']] – בחוקי המנדט הבריטי ששררו בארץ לפני קום המדינה נקבע כי "כל האנשים בארץ ישראל ייהנו מחופש מצפון מוחלט, ויוכלו לקיים את צורות פולחנם באין מפריע ובלבד שהסדר הציבורי והמוסר יהיו נשמרים". הוראה זו עמדה בתוקפה עם הקמת המדינה (כפי שנקבע בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1949), ולא שונתה על ידי הכנסת עד היום.▼
[[המשפט המקובל|'''המשפט המקובל''']] – הפסיקה בישראל פיתחה, בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון, את חופש הדת כזכות אדם הלכתית. כך נקבע כי "במדינת ישראל, כל אדם רשאי לחיוב בה באמונתו ולעבוד את אלוהיו על פי דרכו ועל פי הכרתו, ורשויות המדינה שבה שוקדות על כך כי איש לא ירדף בשל אמונתו הדתית או בשל היעדרה"{{הערה|1=בג"ץ 563/77 דורפלינגר נ' שר הפנים}}; "עקרון חופש הדת והמצפון כלל יסוד הוא במערכת משפטנו"{{הערה|1=בג"ץ 47/82 קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות}}. ▼
מלבד מקורות אלו, בית המשפט העליון קבע כי כבוד האדם, המעוגן בחוק היסוד, כולל בתוכו גם את חופש הדת, ולפיכך מעמד חופש הדת הוא כזכות חוקתית: "עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפך חופש הדת והפולחן לזכות יסוד, חקוקה עלי ספר, כחלק מכבוד האדם... כבוד האדם כערך חוקתי טומן בחובו את תפיסת היסוד בדבר זכותו של האדם לחופש, הן בגופו והן ברוחו, לעצב את אישיותו ולחיות על פי תפיסת עולמו באין מפריע"{{הערה|בג"ץ 10907/04 סולדוך נ' עיריית רחובות}}.▼
===טעמים===
שורה 15 ⟵ 24:
ישנם מלומדים הסבורים כי חופש הדת יכול להתבסס גם על חופש ה[[אוטונומיה]]. לפי טענה זו, אדם ממש את האוטונומיה שלו כאשר הוא חי חיים דתיים, ולכן כפייתו להפר את חוקתי דתו שקולה לפגיעה חומרה באוטונומיה שלו. מנגד טענו מלומדים אחרים כי לאוטונומיה אין ערך העומד בפני עצמו, ולפיכך לא ראוי לבסס עליה את חופש הדת.
▲===מקורות===
▲חופש הדת לא מוכר במפורש בחוקי היסוד של מדינת ישראל, אך ניתן למצוא לו ביסוס בשלושה מקורות תת-חוקתיים:
▲[[הכרזת העצמאות|'''הכרזת העצמאות''']] - בהכרזת העצמאות נאמר ש"מדינת ישראל... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות". למגילת העצמאות אמנם אין מעמד חוקתי, אך היא מבטאת את "מגילת ערכיה של האומה" (כדברי השופט ברק בבג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב-יפו), ולפיכך היא מסייעת לפרשנות חקיקה קיימת.
▲[[דבר המלך במועצה|'''דבר המלך במועצתו, 1922''']] – בחוקי המנדט הבריטי ששררו בארץ לפני קום המדינה נקבע כי "כל האנשים בארץ ישראל ייהנו מחופש מצפון מוחלט, ויוכלו לקיים את צורות פולחנם באין מפריע ובלבד שהסדר הציבורי והמוסר יהיו נשמרים". הוראה זו עמדה בתוקפה עם הקמת המדינה (כפי שנקבע בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1949), ולא שונתה על ידי הכנסת עד היום.
▲[[המשפט המקובל|'''המשפט המקובל''']] – הפסיקה בישראל פיתחה, בפסקי דין רבים של בית המשפט העליון, את חופש הדת כזכות אדם הלכתית. כך נקבע כי "במדינת ישראל, כל אדם רשאי לחיוב בה באמונתו ולעבוד את אלוהיו על פי דרכו ועל פי הכרתו, ורשויות המדינה שבה שוקדות על כך כי איש לא ירדף בשל אמונתו הדתית או בשל היעדרה"{{הערה|1=בג"ץ 563/77 דורפלינגר נ' שר הפנים}}; "עקרון חופש הדת והמצפון כלל יסוד הוא במערכת משפטנו"{{הערה|1=בג"ץ 47/82 קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות}}.
▲מלבד מקורות אלו, בית המשפט העליון קבע כי כבוד האדם, המעוגן בחוק היסוד, כולל בתוכו גם את חופש הדת, ולפיכך מעמד חופש הדת הוא כזכות חוקתית: "עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הפך חופש הדת והפולחן לזכות יסוד, חקוקה עלי ספר, כחלק מכבוד האדם... כבוד האדם כערך חוקתי טומן בחובו את תפיסת היסוד בדבר זכותו של האדם לחופש, הן בגופו והן ברוחו, לעצב את אישיותו ולחיות על פי תפיסת עולמו באין מפריע"{{הערה|בג"ץ 10907/04 סולדוך נ' עיריית רחובות}}.
===קונפליקטים===
ב[[ישראל]], הזכות לחופש הדת היא יחסית, ולכן היא עשויה להידחות מפני זכויות אחרות, אם הפגיעה תקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה שב[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. חובת המדינה לעניין חופש הדת היא כפולה: מחד גיסא אל לה לפגוע בחופש הדת של האדם, ומאידך גיסא עליה להגן על חופש הדת מפני צדדים שלישיים המבקשים לפגוע בה. יש הטוענים שחופש הדת מתקיים בישראל באופן חלקי בלבד, וחורגים ממנו נושאים כדוגמת:
* בישראל אין [[נישואים אזרחיים|נישואים לא דתיים]]: [[נישואין]] ו[[גירושין]] מוכרים חוקית רק אם הוכרו על ידי הרשות הדתית הרשמית, או אם נרשמו במדינה אחרת. בפרט, בני זוג מדתות שונות יכולים להינשא חוקית בישראל רק אם דתם מאפשרת זאת, כדוגמת מוסלמי ונוצרייה, או שאחד מהם [[המרת דת|ימיר את דתו]] לזו של האחר. כך, יהודי אינו יכול להינשא למי שאינו יהודי, אם כי הנישואים עשויים להיות תקפים ביחס ללא יהודי, כגון במקרה שמוסלמי נושא יהודייה בנישואים מוסלמיים. בנוסף, יהודי [[כהן]] אינו יכול לשאת גרושה או [[גיור|גיורת]], וכדי למנוע זאת, יהודי המבקש לשאת גרושה זקוק לעדות על כך שאינו כהן.{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = עתים|כתובת = http://www.itim.org.il/%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F/%D7%A8%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%9D-%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F/%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%97%D7%AA-%D7%AA%D7%99%D7%A7-%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA|כותרת = מה צריך כדי לפתוח תיק ברבנות}}}}
* אחדים מחוקי המדינה, כגון "[[חוק חג המצות|חוק החמץ]]" ו"[[חוק איסור גידול חזיר|חוק החזיר]]", מטילים על כלל התושבים היהודים הגבלות שמקורן בדת היהודית.
| |||