פעולת דיבור – הבדלי גרסאות

ניתן להבין את החידוש במושג '''פעולות דיבור''' על רקע העיסוק הבלשני והפילוסופי במשמעות של מילים ומשפטים במחצית הראשונה של המאה ה-20 על ידי פילוסופים כדוגמת [[גוטלב פרגה|פרגה]], [[ברטראנד ראסל |ראסל]], ה[[פוזיטיביזם לוגי|פילוסופים הפוזיביסטיים]], חברי ה[[החוג הווינאי|חוג הווינאי]] וממשיכיהם. התפיסה המקובלת שפותחה על ידיהם הייתה שמשמעות של מילים קשורה בקשר הדוק ל[[מובן והוראה|הוראה]] שלהן (Reference) וכי משמעות של משפטים קשורה בקשר הדוק ל[[ערך אמת|ערך האמת]] שלהם. על רקע תפיסה זו, עיקר העיסוק הבלשני והפילוסופי היה ב[[טענה|משפטי חיווי]] - משפטים המבקשים לציין עובדות בעולם ושניתן לומר עליהם שהם אמיתיים או שקריים{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = ג'ון אוסטין|שם = איך עושים דברים עם מילים|מו"ל = רסלינג|שנת הוצאה = 2006|עמ = 38-39}}}}. הניתוח המסורתי של השפה באמצעות המונחים- אמת- שקר, תוך התמקדות בפסוקי חיווי זכה לכינוי "פילוסופית השפה האידאלית". ניתוח זה התרחק משפת היום-יום מתוך ניסיון לזקק את הלוגיקה של השפה, ורק אז להחיל אותה על שפת היום-יום.

ההבחנה בין מבע קביעתי (constative utterance) לבין [[מבע ביצועי]] (performative utterance) מופיעה בראשית הרצאותיו של אוסטין. מבע קביעתי הוא מבע אשר "קובע עובדה כלשהי", מבע שתכליתו אינה דבר מה מעבר לאמירה שהיא אמיתית או שקרית. לעומתו, מבע ביצועי הוא מבע שאינו מתאר או קובע דבר מה ולכן אינו אמיתי או שקרי. בנוסף לכך, הוא מבע אשר הבעתו מהווה עשייה של פעולה.<blockquote>"כיצד עלינו לכנות פסוק או מבע מסוג זה? הצעתי היא לכנותו ''פסוק ביצועי'' או ''מבע'' ''ביצועי''...השם לקוח כמובן מהפועל ''לבצע'' (to perform) המושלם בדרך כלל על ידי ''פעולה ''(action). שם זה מצביע על הגיית המבע כביצוע של פעולה- אל לנו לחשוב על הגיית המבע כאמירה של דבר מה ותו לא"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = ג'ון אוסטין|שם = איך עושים דברים עם מילים|מו"ל = רסלינג|שנת הוצאה = 2006|עמ = 31}}}}.</blockquote>אוסטין מדגים את דבריו במשפטים כדוגמת: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו...", "אני מוריש את שעוני לאחי", "אני קורא לספינה זו המלכה אליזבת"{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = ג'ון אוסטין|שם = איך עושים דברים עם מילים|מו"ל = רסלינג|שנת הוצאה = 2006|עמ = 30}}}}.

''אקט פרלוקוציוני'' (perlocutionary act) אינו חלק אינטגרלי מפעולת הדיבור. הוא הפעולה

שמושגת באמצעות הדיבור, ההשפעה שנוצרת בקרב השומעים ומממשת את כוונת הדובר{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = ג'ון אוסטין|שם = איך עושים דברים עם מילים|מו"ל = רסלינג|שנת הוצאה = 2006|עמ = 127-128}}}}{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = גלית אדם, אירנה בוטוויניק ואחרים|שם = מבוא לבלשנות תיאורטית|מו"ל = האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה = |כרך = ג'|עמ = 257-258}}}}.

הסיווג המפורסם ביותר של פעולות הדיבור נעשה על ידי הפילוסוף ג'ון סרל ([[:en:John_SearleJohn Searle|John Searle]]). סרל ממיין פעולות אלה לחמש קבוצות{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = גלית אדם, אירנה בוטוויניק ואחרים|שם = מבוא לבלשנות תיאורטית|מו"ל = האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה = |כרך = ג'|עמ = 259}}}}:

ג. ''תנאי הכנות'': ביצוע תקין של פעולת הדיבור דורש שלדובר יהיו האמצעים והכוונות למימושה. כך למשל, כאשר הדובר מבטיח משהו, הוא צריך להתכוון לבצע הבטחה זו ושיהיו לא האמצעים לביצועה. בלי כוונה ואמצעים, ההבטחה תהיה פגומה.

ד. ''התנאי המהותי'': תנאי זה הוא אילוץ כלשהו שפעולת הדיבור שמה על תנאי התוכן הטענתי, ואילוץ זה יכול להשתנות מפעולת דיבור אחת לאחרת. למשל, כדי שתוכן טענתי מסוים ייחשב להבטחה לא מספיק שהדובר יפרט מעשה עתידי שהוא יעשה, אלא יש צורך שתוכן זה ייחשב כהתחייבות לביצוע המעשה.

השימוש בפעולות דיבור עקיפות נובע לעתים מכך שפעולות דיבור ישירות עשויות להתפרש כבוטות מדי וכסוטות מכללי הנימוס. אפשר למצוא דרגות שונות של 'עקיפות' בשימוש בפעולות דיבור. מידת העקיפות תלויה ביחסים בין המוען לנמען, במידת הפורמליות של הנסיבות, ובתפקיד החברתי של השותפים בשיח. כמו כן, היא משתנה בין תרבויות שונות, בייחוד בפעולות דיבור של בקשה והתנצלות{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = רפאל ניר|שם = סמנטיקה עברית- משמעות ותקשורת|מו"ל = האוניברסיטה העברית|שנת הוצאה = |כרך = ג'|עמ = 163}}}}. הגישה העקיפה בולטת גם ב[[תעמולה]] וב[[פרסום|פרסום,]], והיא נובעת ככל הנראה מהתחושה שיש מידה של חוסר נימוס בפנייה ישירה ושפנייה זו פחות יעילה ועשויה לעורר התנגדות.

מחקרים שנעשו בארץ ובעולם מצאו שישנם הבדלים בין פעולות דיבור של נשים לבין פעולות דיבור של גברים. מקובל להניח כי סגנון הדיבור של נשים הוא עקיף יותר משל גברים, אך הנחה זו אינה מוכחת בכל המחקרים ובנוגע לכל פעולות הדיבור, ויש פעולות דיבור שבהן סגנון הדיבור של נשים היה ישיר יותר משל גברים בסיטואציות מסוימות{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = מלכה מוצ'ניק|שם = לשון, חברה ותרבות|מו"ל = האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה = |עמ = 132|כרך = ד'}}}}. הבדלים בין גברים לנשים נמצאו למשל בפעולת הדיבור של התנצלות. ממחקר שנעשה בארץ עולה כי גברים הגיבו בהתנצלות קצרה ולעתים אף בהומור ובאירוניה המבטאים אי קבלת אחריות למעשיהם כאשר עמדו בסיטואציה שבה נגרם נזק על ידיהם. לעומתם, נשים נטו להתנצל באריכות רבה, לקבל אחריות מלאה למעשיהם ולעתים אף להגיב בהאשמה והלקאה עצמית. בלשון המחמאות של נשים נמצאו ביטויי העצמה רבים, בעוד שלשון המחמאות של גברים נמצאה מאופקת ולעתים אף צינית. פעולות דיבור נוספות שנחקרו מבחינה מגדרית הן פעולות הבקשה והסירוב לבקשה. מקובל לחשוב שגברים מבצעים בקשות ישירות יותר מנשים, אך הנחה זו אוששה רק בחלק מהמחקרים ובחלק מהחברות. מכיוון שאחד המאפיינים של החברה הישראלית הוא הדיבור הישיר ("דוגריות"), ההבדל בין גברים לנשים לעניין זה עשוי להתבטל. מבחינת ''דרכי הסירוב'' לבקשות נמצא כי מבעי הסירוב של נשים היו עקיפים יותר. מבחינת ה''נטייה לסרב'' לבקשות נמצא כי קיימים הבדלים בין גברים לנשים, אך הללו מותנים במידת ההשכלה של הנבדקים. בסיטואציות משפחתיות שונות נשים נטו להגיב בסרוב יותר מגברים כאשר רמת ההשכלה של הנבדקים הייתה גבוהה, בעוד שגברים נטו לסרב יותר מנשים כאשר רמת ההשכלה של הנבדקים הייתה נמוכה יותר{{הערה|{{צ-ספר|מחבר = מלכה מוצ'ניק|שם = לשון, חברה ותרבות|מו"ל = האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה = |עמ = 132-134|כרך = ד'}}}}.

הדעות הרווחות בציבור באשר לדרכי הבקשה והסירוב של נשים מובילות לפרשנויות מוטעות אשר עשויות להיות פוגעניות כלפי נשים. ביטוי לכך ניתן למצוא בשיר של דן אלמגור משנת 1963 "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?", כאשר האקט הלוקציוני המגולם באמירת "לא" אינו מתפרש בהכרח כפעולת דיבור של סירוב, אלא כהסכמה ואולי אף כהזמנה.

*[[רפאל ניר|רפאל ניר.]]. סמאנטיקה עברית- משמעות ותקשורת. האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 162-165