אנתרופוצנטריות – הבדלי גרסאות

בתפיסה הדתית היוונית הקדומה ביותר, האלים הם סוגי חיות ומפלצות ואופיים בהתאם. לאחר [[הומרוס]] חלה האנשה של האלים, הדומים לאדם כולל תכונותיהם השליליות. בשלב מתקדם יותר, [[הרקליטוס]] קבע את הרעיון ש[[זאוס]] הוא כינוי לחוקיות האלוהית של העולם שממנה נובע האדם שהוא "אל בן תמותה". [[כסנופנס]] מרחיק לכת הרבה יותר וקובע שלא האל יצר את האדם בדמותו אלא האדם יצר את האל בדמותו. הוא היה אומר: "אילו האריות ידעו לצייר, היו מציירים את אליהם בצורת אריות". [[פרוטגורס]] מרחיק יתר וקובע "האדם הוא מידת כל הדברים". [[אפלטון]] חוזר לגישה שהאל הוא מידת כל הדברים אך האדם "מן ההכרח שיהיה שווה לו עד כמה שאפשר ושיהיה כמותו". מכאן שתכלית האדם הוא הידמות לאלוהים. [[אריסטו]] אומר: "הצמחים קימים לטובת בעלי החיים וכל בעלי החיים קיימים לשם האדם" (פוליטיקה א' ח). גם הסטאיקן [[כריזיפוס]] אומר: "כל מה שלמטה מהאדם, קיים לשם האדם".

 

==== ביהדות ====

ההשקפה האנתרופוצנטרית הייתה אבן יסוד אצל רבים מהפילוסופים היהודיים של ימי הביניים. ר' [[סעדיה גאון]] אומר: "כי הכל לא נברא כי אם בשביל האדם..." (אמונות ודעות, ד'). ר' [[שלמה אבן גבירול]] : "המלאכים משמשים גם את האדם הצדיק" (ספר תיקון המדות). [[בחיי אבן פקודה|רבנו בחיי]] הדיין אומר בספרו "חובות הלבבות" (ב"שער היחוד"): "העולם הזה כבית בנוי והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו". בספר הזוהר (ח"ג, י',ע"א) נאמר (בתרגום לעברית) "כמו שלמעלה יש לכל הרקיעים רקיע עליון ולמעלה ממנו מצוי כסאו של הקדוש ברוך הוא... אף כאן בתבל זו מצוי מלך הכל ומיהו?- האדם". לא כל ההוגים היהודים בימי הביניים היו בדעה זו. המתנגד החריף ביותר לאנתרופוצנטריות היה ה[[רמב"ם]]. שני טיעונים היו לו לרמב"ם: