פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוספת הערות שוליים
{{הממשל בישראל}}
[[מדינת ישראל]] היא [[מדינה יהודית ודמוקרטית]] בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן [[המשפט המקובל]], אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של [[המשפט העברי]]{{הערה|שם=יסודות|[[s:חוק יסודות המשפט|חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980]]}} ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום [[דיני משפחה]]. במדינת ישראל אין [[חוקה]] [[חוקה פורמלית|פורמלית]], ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר [[המהפכה החוקתית]], נלקחים מקובץ [[חוק יסוד|חוקי יסוד]] שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות ה[[חוק]] על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"[[מדינה יהודית ודמוקרטית]]". במדינה נהוגה [[הפרדת הרשויות]].
 
בשנת [[1967]] כבשה מדינת ישראל את שטחי [[חצי האי סיני]], [[רמת הגולן]], [[רצועת עזה]] ו[[יהודה ושומרון]], אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על [[מזרח ירושלים]] הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של [[הכנסת]] וצו של [[ממשלת ישראל|הממשלה]] עוד בשנת [[1967]], ואילו על [[רמת הגולן]] הוחל המשפט הישראלי ב[[חוק רמת הגולן]] שהתקבל בשנת [[1981]]. בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח [[אמנת ז'נבה הרביעית]]. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור ל[[בית המשפט הגבוה לצדק]], כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.
[[המשפט העות'מאני]] היווה שיטת משפט מקיפה, בעלת סממנים מודרניים, אם כי במובנים רבים מפגרת אחר שיטות משפט מתקדמות.{{מקור}} את הדין המהותי האזרחי הסדיר דבר חקיקה הקרוי [[המג'לה]], בתוספת מספר חוקים שקבע הסולטאן. כמו כן נהוגים היו חוקים עות'מאניים שהסדירו את המשפט הפלילי, [[דיני הראיות]], ה[[הוצאה לפועל]], המשפט הדיוני, ושאר התחומים המשפטיים.
 
בשנת 1984 חוקק חוק לביטול [[המג'לה]],{{הערה|שם=המג'לה|[[s:חוק לביטול המג'לה|חוק לביטול המג'לה, התשמ"ד-1984]], באתר ויקיטקסט}} אשר ניתק את הקשר בין המשפט הישראלי למשפט העותמאניהעות'מאני.
 
כיום עדיין נהוגים במשפט הישראלי מספר הסדרים שלידתם בחוק העות'מאני, כגון סיווג הקרקעות. סעיפים 80 ו-81 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העות'מאנית שרדו את כל גלגולי החקיקה, ועודם נהוגים במשפט הישראלי כיום.{{הערה|[https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/055_072.htm חוק הפרוצדורה האזרחית העותומני], באתר "נבו"}} סעיפים אלו עוסקים בשאלות ראייתיות מתחום הדין האזרחי – מעמדה של טענה בעל פה אל מול מסמך בכתב, ואיזה עסקאות יש להוכיח באמצעות מסמך בכתב.
 
===המשפט הבריטי===
{{הפניה לערך מורחב|מערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי}}
עם כניסתו לתוקף של [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל, נחקק [[דבר המלך במועצה על ארץ ישראל]], 1922.{{הערה|[[s:דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל|דברי המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947]], באתר ויקיטקסט}} בסימן 46 נקבע כי כל החוקים העות'מאניים שעמדו בתוקף ב-[[1 בנובמבר]] [[1914]], הוא היום שבו נכנסה [[טורקיה]] ל[[מלחמת העולם הראשונה]], ימשיכו לעמוד בתקפם, אך זאת "בהתאמה לתנאי הארץ ולתושביה".
 
עם זאת, קבע סימן 46 כי במקרים שאינם מוסדרים בחקיקה הטורקית, ישפטו בתי המשפט בהתאם ל[[המשפט המקובל|משפט המקובל]] ו[[דיני היושר]] האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים.
לקראת סיומו של [[המנדט הבריטי]] הוקמה [[מועצת העם]] כתשתית להקמת גוף שלטוני למדינת ישראל העתידה לקום. מועצה זו לא נבחרה, כי אם מונתה בהסכמה בין [[הוועד הלאומי]] ובין [[הסוכנות היהודית]] תוך שהיא מייצגת את גוניו הפוליטיים של [[היישוב]]. ב-[[14 במאי]] [[1948]] הכריזה "מועצת העם" על הקמת המדינה, ובמעמד זה שינתה את שמה ל"[[מועצת המדינה הזמנית]]". מעמד הכרזת המדינה יצר ישות משפטית חדשה, הקרויה "מדינת ישראל", וישות זו לא הייתה קשורה בכל קשר מחייב לשלטון שקדם לה.
 
עם הקמת [[מדינת ישראל]] קם הצורך בהסדרת שיטת משפט ישראלית. על מנת שלא להותיר את המדינה הצעירה ללא משפט מחייב, פורסם במעמד הכרזת המדינה מנשר,{{הערה|[[s:מנשר מיום ה' באייר תש"ח|מנשר מועצת המדינה הזמנית]], באתר ויקיטקסט}} שהיווה את הבסיס עליו ניסתה המדינה החדשה לבסס את משפטה. המנשר קבע כי מועצת העם היא הרשות המחוקקת, וכי המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה נותר על כנו, בכפוף לחריגים מסוימים. בכך אימץ המנשר את [[המשפט הבריטי]], אך קבע את הדרך לשינויו – בדבר חקיקה של הרשות המחוקקת, אשר לימים תיקרא [[הכנסת]].
 
ב-[[19 במאי]] [[1948]] החליפה את המנשר "[[פקודת סדרי השלטון והמשפט]]", אשר חוקקה מועצת המדינה הזמנית. פקודה זו קבעה בסעיף 11:
מאז הקמת המדינה חוקקה הכנסת חוקים שהחליפו את החקיקה הבריטית (חריגים בולטים הם פקודת הראיות, פקודת הנזיקין ופקודת השטרות, אך גם לאלו ניתן ניסוח ישראלי מודרני בשפה ה[[עברית]] - "[[נוסח חדש]]").
 
במקביל ביצעה הכנסת חקיקה נרחבת נוספת, חוקקו מחוקקי המשנה (ובמיוחד משרדי ה[[ממשלה]]הממשלה) חוקקו תקנות, כללים וצווים, וכיום ניתן לראות במרבית תחומי המשפט כתחומים המוסדרים בדבר חקיקה ישראלי מקורי ועצמאי.
 
בתי המשפט הישראליים יצרו [[תקדים|תקדימים]] אשר סייעו במתן האפיון הישראלי לחקיקה, הן לחקיקה המנדטורית והעות'מאנית שנותרה בתוקף, והן לחקיקה הישראלית שלאחריה. כך למשל, על המבנה הבסיסי של הוראות ה[[רשלנות]] המופיעות בפקודת הנזיקין, שהיא חיקוק מנדטורי משנת [[1928]] המבוסס על חקיקה [[קפריסין|קפריסאית]], יצר בית המשפט העליון את מבנה העל הישראלי המודרני של "חובת זהירות מושגית" ו"חובת זהירות קונקרטית" בסדרת פסקי דין שתחילתה בשנותב[[שנות השבעיםה-70]]. ההסתמכות על התקדימים האנגלים שהייתה רבה מאוד בשנותיה הראשונות של המדינה, פסקה כמעט, וההסתמכות על שיטות משפט זרות (כגון המשפט האנגלי והמשפט האמריקני) היא לצורך השוואה בלבד, ולא כמקור מחייב.
 
בראשיתבשנת שנות1984 ה-80 קיבלהאישרה הכנסת את החוק לביטול המג'לה,{{הערה|שם=המג'לה}} שביטל את תוקפה של המג'לה במדינת ישראל. עם זאת, החוק לא ביטל חוקים עות'מאניים שנותרו עדיין בתוקף ומקורם לא היה מהמג'לה. [[חוק יסודות המשפט]], שהתקבל בשנת [[1980]], ביטל את ההוראה להזדקק לחוק האנגלי במקרה של [[לאקונה]]. חוק זה גם העניק מעמד מיוחד כמקור משפטי מחייב ל[[המשפט העברי|משפט העברי]].{{הערה|שם=יסודות}}
 
המשפט הישראלי מכיר במקרים מסוימים אף בתוקפן של הוראות מן המשפט הבינלאומי, הכלולות, בין היתר, באמנותב[[אמנה בינלאומית|אמנות בינלאומיות]] אשר ישראל היא צד להן.
 
המקורות מהם שואב המשפט הישראלי את תכניו הם אם כן דברי החקיקה של הכנסת ושל מחוקקי המשנה, תקדימי בתי המשפט הישראלים, דינים מנדטוריים ועות'מאניים שעודם בתוקף, וכן המשפט העברי, וכללי המשפט הבינלאומי אם המשפט הישראלי הפנימי מכיר בהם.
המשפט המנדטורי הבריטי, אשר היה המשפט הנוהג במדינה עם הקמתה, פעל על פי עקרונות [[המשפט המקובל]]. עיקרם של עקרונות אלו הוא כי ה[[שופט]] הוא לבה של המערכת המשפטית. השופט מיישם את הגיונו ואת היכרותו עם המערכת המשפטית ליצירת [[תקדים]]. התקדים הוא לבה של שיטת המשפט המקובל, ובתי המשפט באנגליה רואים עצמם כפופים לתקדימי בית המשפט העליון באנגליה. חקיקה של ה[[פרלמנט]] יכולה לשנות או להפוך את התקדים, אך התקדים הוא הבסיס למערכת המשפטית, והוא חובק כל.
 
כך, למשל, אין באנגליה חוק של הפרלמנט האוסר על [[רצח]], מכיווןמשום שהמדובר בעבירה מן המשפט המקובל, שמקורה הוא סמכותו החוקית של בית המשפט הנובעת מהחלטותיו מקדמת דנא. אך בעוד שהעונש על פי המשפט המקובל על עבירה זו הוא [[עונש מוות]], הרי שחקיקה של הפרלמנט קבעה כי העונש על עבירה זו יהיה [[מאסר עולם]].
 
שיטה זו נהוגה, בשינויים מסוימים (אם כי רבי משמעות) ב[[ארצות הברית]] ובמדינות דוברות [[אנגלית]] נוספות, כמו גם במדינות שהיו תחת השפעה בריטית חזקה.
 
אל מול מערכת משפטית זו קיימות מערכות משפטיות המבוססות על [[המשפט הקונטיננטלי]] הנהוג במדינות [[אירופה]] כ[[צרפת]] ו[[גרמניה]]. המשפט הקונטיננטלי מייחס לתקדים חשיבות פחותה, והמקור הראשוני בו מוצא השופט הקונטיננטלי את התשובה לשאלה המשפטית העומדת בפניו הוא קובץ חוקים הקרוי "קוד", האמור בשל פרוטופירוטו הרב לספק תשובה למרבית השאלות, בדומה לתקדים הבריטי.
 
שוני נוסף בין שיטת המשפט המקובל ובין שיטת המשפט הקונטיננטלי, הוא כי ארצות המשפט המקובל נוקטות ב[[השיטה האדברסרית|שיטה האדברסרית]] בה אין לשופט כל תפקיד במציאת העובדות. השופט הוא פסיבי, ועליו להסתפק ב[[דיני הראיות|ראיות]] אותן מביאים הצדדים בפניו כבסיס להכרעתו. בניגוד לכך, במדינות המשפט הקונטיננטלי קיימת [[השיטה האינקוויזיטורית]], לפיה לשופט (הקרוי לעתים "[[שופט חוקר]]") חלק במציאת הראיות, ותפקיד פעיל בהרבה במהלך המשפט.
שיטת המשפט הישראלית אינה שיטת משפט מקובל טהורה, כי אם תערובת של שתי השיטות, תוך מספר מאפיינים ישראליים ייחודיים.
 
מכיווןכיוון שלידתה של השיטה במשפט האנגלי, הרי שמאפיינים רבים של המשפט המקובל נותרו כחלק מהותי מן השיטה. אך התפתחויות פסיקתיות וחקיקתיות סטו מן המשפט המקובל הבריטי, וכיום אין לומר ששיטה זו (המשפט המקובל) אכן נוהגת בארץ.
 
בכך דומה שיטת המשפט הישראלית לשיטת המשפט של [[לואיזיאנה]], [[קוויבק]] ושל [[סקוטלנד]], בהן ישנו עירוב של משפט מקובל עם משפט קונטיננטלי.
*הלכה של בית המשפט העליון היא בבחינת [[תקדים]] המחייב ערכאות נמוכות יותר. הלכה של בית המשפט המחוזי מנחה את בית משפט השלום. פסק דין של [[בית הדין לעבודה|בית הדין הארצי לעבודה]] מהווה תקדים מחייב מבחינתם של בתי הדין האזוריים לעבודה.
*השיטה הנהוגה בישראל היא השיטה האדברסרית, במסגרתה השופט פוסק על פי העובדות המובאות בפניו על ידי הצדדים, ואין לו תפקיד אקטיבי במציאת העובדות, וזאת פרט לחריגים מסוימים.
*סטייה מן הנוהג האדברסרי שבמשפט המקובל, היא העדרו של [[חבר מושבעים]] במשפט הישראלי. במרבית מדינות המשפט האדברסרי, ובמיוחד בהליכים פליליים, השופט הוא המנהל את המשפט, אך ההכרעה בעניינים שבעובדה מסורה בידי חבר של אנשים אשר אינם בעלי מקצוע בתחום המשפט, המכריעים על פי הגיונם, ועל פי הנחיותיו המשפטיות של השופט. שיטה זו, הנחשבת למאפיין חשוב של השיטה האדברסרית, אינה נהוגה כלל בארץ. רוב המערכת המשפטית בישראל מורכבת משופטים מקצועיים. חריג חשוב הוא "נציגי הציבור" ב[[בית הדין האזורי לעבודה]],{{הערה|[[s:חוק בית הדין לעבודה|חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969]], באתר ויקיטקסט}} אך גם אלו אינם נחשבים ל"מושבעים" כי אם לשופטים לכל דבר ועניין. שוני זה מן המסורת של המשפט המקובל נעוץ בכך ששלטונות המנדט הבריטי לא העניקו לתושבים הנתונים תחת שלטונם לקחת חלק בהכרעה השיפוטית (בניגוד לאזרחים בריטיים בשטחיה הריבוניים של בריטניה). הכלל המנדטורי השתרש אל תוך שיטת המשפט הישראלית, על אף שאין המדובר בשלטון מנדטורי.
 
בשנת 1968 החל מאמץ לבצע האחדה ("קודיפיקציה") של המשפט האזרחי בישראל וליצירת "[[תזכירהצעת חוק דיני ממונות|קובץ דיני ממונות]]" בדומה לקודים האזרחיים הנהוגים בארצות המשפט הקונטיננטלי. קובץ זה עודו בהליכי חקיקה ורחוקה הדרך מקבלתו.
 
==מבנה המערכת המשפטית הישראלית==
* {{קתדרה|נתן ברון|פרשת 'מסמך השופטים החסוי': מבט נוסף על הקמת מערכת השיפוט הישראלית בשנת תש"ח (1948)|115.7|115, ניסן תשס"ה 2005}}
* [[ידידיה צ' שטרן]], 2000.[http://www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Pages/PP_22/Publications_Catalog_2022.aspx מדינה, משפט והלכה א. מנהיגות ציבורית כסמכות הלכתית], ירושלים: [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]].
 
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
 
{{חוק ומשפט}}