פתיחת התפריט הראשי

שינויים

עוד הערות שוליים וקישורים פנימיים
[[מדינת ישראל]] היא בעלת שיטת משפט עצמאית, המושפעת מן [[המשפט המקובל]], אך עם זאת בעלת מאפיינים ייחודיים משלה. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של [[המשפט העברי]]{{הערה|שם=יסודות|[[s:חוק יסודות המשפט|חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980]]}} ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום [[דיני משפחה]]. במדינת ישראל אין [[חוקה]] [[חוקה פורמלית|פורמלית]], ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר [[המהפכה החוקתית]], נלקחים מקובץ [[חוק יסוד|חוקי יסוד]] שחקיקתם טרם נשלמה, כמו גם מפרשנות ה[[חוק]] על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"[[מדינה יהודית ודמוקרטית]]". במדינה נהוגה [[הפרדת הרשויות]].
 
בשנת [[1967]] כבשה מדינת ישראל את שטחי [[חצי האי סיני]], [[רמת הגולן]], [[רצועת עזה]] ו[[יהודה ושומרון]], אך לא החילה עליהם את המשפט הישראלי. על [[מזרח ירושלים]] הוחל החוק הישראלי באמצעות שילוב של דבר חקיקה של [[הכנסת]] וצו של [[ממשלת ישראל|הממשלה]] עוד בשנת [[1967]], ואילו על [[רמת הגולן]] הוחל המשפט הישראלי ב[[חוק רמת הגולן]] שהתקבל בשנת [[1981]].{{הערה|שם=רמת הגולן|[[s:חוק רמת הגולן|חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981]], באתר ויקיטקסט}} בשטחים שעודם מוחזקים על ידי מדינת ישראל, וטרם הוחל עליהם החוק הישראלי, נהוג ממשל צבאי ברוח [[אמנת ז'נבה הרביעית]]. שיטת המשפט הנהוגה בהם היא זו שהייתה קיימת טרם הוחזקו על ידי ישראל, בכפוף לצווים שמפרסם המושל הצבאי מדי פעם. לתושבי השטחים האלה יש זכות לעתור ל[[בית המשפט הגבוה לצדק]], כיוון שזכות זו נתונה לכל אדם שיש לו עניין משפטי עם רשויות מדינת ישראל, ולאו דווקא לאזרחים או תושבים ישראלים.
 
==מקורות המשפט הישראלי==
 
===בתי דין===
לצד מערכת בתי המשפט קיימים במדינת ישראל אף בתי דין העוסקים בעניינים ספציפיים (מקצועיים), שהחוק מעניק להם סמכות ייחודית בעניינים מסוימים. בתי דין אלו אינם חלק ממערכת בתי המשפט, ולהם מערכות חוקים והליכים מיוחדים להם. המדובר ב[[בית הדין לעבודה]], [[בית הדין הרבני]] (ובתי דין דתיים של עדות דתיות נוספות) ו[[בית דין צבאי (ישראל)|בית דין צבאי]]. כן קיימים בתי דין נוספים (כגון בתי הדין המשמעתיים של עובדי המדינה, [[בית הדין להגבלים עסקיים]], [[בית הדין לחוזים אחידים]]).
 
בתי דין אלו דנים על פי מערכת חוקים המיוחדת להם (כך, למשל, בית הדין הרבני דן על פי [[המשפט העברי]]), והדיינים היושבים בהם הם בעלי הכשרה והשכלה ייחודית בנוגע לעניין בו הם דנים.
 
===המעמד האישי===
בתקופת המנדט קבע סימן 51 ל[[דבר המלך במועצה|דבר המלך במועצה, 1922]], כי הדין החל בענייני המעמד האישי הוא הדין הדתי של העדה שאליה משתייך האדם, וכי סמכות השיפוט בעניינים אלו תהיה ל[[בית דין דתי]], שיפעל על פי חוקי ה[[דת]]. כך במקביל לביתל[[בית הדין השרעי,]] ובתי הדין של העדות הנוצריות, פעל [[בית הדין הרבני]].
 
המחוקק הישראלי השאיר על כנו הסדר זה, ובחוקוב[[חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)]], תשי"ג-1953, קבע המחוקק כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי הדין הרבניים".
 
כיום פועל בית הדין הרבני, הדן על פי [[המשפט העברי]], בשני תחומים. לבית הדין סמכות בענייני נישואין[[נישואים וגירושיןבישראל|נישואים]] ו[[גירושים]] של יהודים בישראל, הניתנת לו מכוח החוק, ואינה תלויה בהסכמתו של המתדיין. כן דן בית הדין בעניינים אזרחיים שונים (לרבות ענייני [[צוואה|צוואות]] ו[[ירושה|ירושות]]) כאשר הצדדים לדיון מסכימים לכך.
 
על הסדר משפטי זה נמתחה ביקורת רבה בטענה כי דיני האישות של המשפט העברי, על פיהם דן בית הדין הרבני, אינם תואמים את המציאות הקיימת כיום במדינת ישראל, ואת מערכת הערכים על פיה חיים רבים בציבור היהודי החילוני, ומתן סמכות חובה למערכת זו, היא בבחינת [[כפייה דתית בישראל|כפייה של מערכת הערכים הדתית]], על פיה פועלים בתי הדין, על ציבור גדול שאינו חש מחויב על פיה. מצדדי הסדר זה טוענים שעקב חומרתו של איסור [[עריות]], גירושין שלא על פי הדין הדתי יביאו לפיצול תושביה היהודים של מדינת ישראל לשתי קבוצות זרות, שבני האחת אינם יכולים להינשא לבני השנייה.
בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין אמיצים, ובהם "[[בג"ץ קול העם]]", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכל לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית.
 
בתחילת שנות התשעים,ה-90 חל מפנה, הקרוי "[[המהפכה החוקתית]]". במרץ [[1992]] נחקקו [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.
 
מכוחה של "המהפכה החוקתית" ראה עצמו בית המשפט העליון כמוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת [[1992]]. המדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.
בפועל קיימות סטיות רבות מעקרון זה. הסטייה העיקרית היא סמכות החקיקה הנרחבת, וסמכויות השיפוט המנהלי הניתנות לרשות המבצעת. סטייה נוספת היא סמכויות השפיטה הניתנות לכנסת.
 
בשנים האחרונות התפתחה גישה הנקראת [[אקטיביזם שיפוטי]], אשר בין התומכים והמפתחים העיקריים שלה מצוינמצא [[נשיא בית המשפט העליון בדימוס]], [[אהרן ברק]]. על פי גישה זו, אל לו לבית המשפט להימנע מלהתערב בעניינים המובאים לפתחו בכל תחום שהוא, ולהגביל את פסיקותיו לתחום צר של הכרעות משפטיות פורמליות. על פי התומכים בגישה, לבית המשפט העליון תפקיד חשוב בעיצוב פני [[החברה הישראלית]], ועליו להתערב, להשפיע ולהכריע בכל סוגיה המובאת בפניו, גם אם זו נוגעת לעניינים פוליטיים, או לענייני דת ומדינה. ישנם רבים המתנגדים לגישה זו, ורואים בה הפרה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות, וחדירה של בית המשפט לתחומים שאין לו ההכשרה או ההסמכה לעסוק בהם.
 
==המשפט ביהודה שומרון, ורצועת עזה==
בשנת [[1967]] כבשה ישראל את חצי האי [[סיני]], את [[רמת הגולן]], את [[רצועת עזה]] ואת [[יהודה ושומרון]]. עוד באותה שנה החילה הכנסת בתיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, ובצו, את המשפט הישראלי על מזרח [[ירושלים]]. בשנת [[1981]] הוחזר חצי האי סיני ל[[מצרים]] ובמקביל, בחוק, הוחל המשפט הישראלי על [[רמת הגולן]].{{הערה|שם=רמת הגולן}}
 
ב[[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] מעולם לא הוחל המשפט הישראלי, ונותר בתוקף הדין שחל בהם בעת שנכבשו על ידי ישראל בשנת [[1967]].
מבחינת הסדרת הפעילות המנהלית, הצבאית והשלטונית הישראלית בשטחים, חלו דיני [[משפט בינלאומי פומבי|המשפט הבינלאומי]] העוסקים ב"[[תפיסה לוחמתית]]". מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי ביהודה שומרון ועזה חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים, השונים מן הדין הירדני החל, בתחומים אזרחיים רבים כגון ביטוח רכב, או תמרורי תנועה.
 
במקביל לבתי המשפט המקומיים שפעלו באזורים אלו, והמשיכו בפעולתם, קמה מערכת של [[בית משפט צבאי (ישראל)|בתי משפט צבאיים]] שדנו את התושבים על עבירות ביטחוניות.
 
כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי [[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "[[מתנחלים]]") ואלו שהם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית ([[פלסטינים]]).
* {{הארץ|רויטל חובל|27% מכתבי האישום בבתי משפט השלום מבוטלים|1.2609944|8 באפריל 2015}}
* {{קתדרה|נתן ברון|פרשת 'מסמך השופטים החסוי': מבט נוסף על הקמת מערכת השיפוט הישראלית בשנת תש"ח (1948)|115.7|115, ניסן תשס"ה 2005}}
* [[ידידיה צ' שטרן]], 2000.[http://www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Pages/PP_22/Publications_Catalog_2022.aspx מדינה, משפט והלכה א. מנהיגות ציבורית כסמכות הלכתית], ירושלים: [[המכון הישראלי לדמוקרטיה]], 2000.
 
==הערות שוליים==