פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
 
==חוקה ומשפט חוקתי ישראלי==
[[הכנסת הראשונה]] ראתה עצמה כסמכות מכוננת, שתפקידה לחוקק [[חוקה]] למדינת ישראל. בשנת [[1950]] קיבלה הכנסת החלטה, הקרויה '''"[[החלטת הררי]]"''' על שמו של חבר הכנסת [[יזהר הררי]], לפיה תחקק החוקה בפרקים, אשר ייקראו [[חוק יסוד|חוקי יסוד]].{{הערה|{{דבר||חוקת המדינה - בדרך חוקי יסוד|1950/06/14|00100}}}}
 
בשנותיה הראשונות של המדינה נחקקו מעט חוקי יסוד, אשר נמנעו מלעסוק בשאלות של [[זכויות האדם]], דת ומדינה, ועוד, והיו שטענו כי חלקם הגדול של חוקי יסוד אלו אינם בעלי מעמד עדיף על חוקים רגילים.
 
בית המשפט העליון, בתקופה זו, ראה עצמו כמיישם את "עקרונות היסוד של השיטה" הנובעים מהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, ובפסקי דין אמיצים, ובהם "[[בג"ץ קול העם]]", עיגן את זכויות האדם והאזרח של תושבי המדינה, מבלי שתהיה תחת ידו חוקה פורמלית מכוחה יכליכול לעשות כן. בית המשפט העליון ראה עצמו כמיישמה של "חוקה מטריאלית" – עקרונות חוקתיים בסיסיים בלתי כתובים, שיש בידם לגבור על אי קיומה של חוקה פורמלית.
 
בתחילת שנות ה-90 חל מפנה, הקרוי "[[המהפכה החוקתית]]". במרץ [[1992]] נחקקו [[חוק יסוד: חופש העיסוק]] ו[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.
מכוחה של "המהפכה החוקתית" ראה עצמו בית המשפט העליון כמוסמך להכריז על בטלות דבר חקיקה של הכנסת, דבר שנחשב לבלתי אפשרי לפני שנת [[1992]]. המדובר בשינוי מהותי במערכת היחסים שבין רשויות הממשל בישראל.
 
עם זאת, שאלות רבות וחשובות עדיין אינן מוסדרות בחוקי היסוד, ובמיוחד כך הדבר בכל הנוגע ליחסיל[[יחסי דת ומדינה]]. מעת לעת עולה הצעה לכינונה של [[חוקה]] אשר תסדיר את השאלות החוקתיות באופן מקיף, אך זו עדיין לא התקבלה.
 
==הפרדת הרשויות==