פתיחת התפריט הראשי

שינויים

כאשר החלה התיישבות של אזרחים ישראלים רבים בשטחי [[יהודה ושומרון]] וב[[רצועת עזה]] הייתה הכנסת פעילה בחקיקה שמטרתה להחיל את החוק הישראלי מבחינה פרסונלית על ישראלים הגרים בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה. כך חוקקה הכנסת שורה ארוכה של חוקים החלים לכאורה ביהודה שומרון ועזה, אך למעשה תחולתם אינה מתיימרת להסדיר הסדר החל על כל תושבי האזורים, כי אם על האזרחים הישראלים לבדם. כך נוצרה מערכת דינים שונה ונפרדת החלה לגבי תושבי האזור שהם בעלי אזרחות ישראלית (המכונים "[[מתנחלים]]") ואלו שהם תושביו ואינם בעלי אזרחות ישראלית ([[פלסטינים]]).
 
[[הסכם אוסלו]] והתהליכים ההיסטוריים שהתחילו בשנת [[1993]] בנוגע למעמדם של יהודה שומרון ועזה, הביאו לשינוי חשוב. הסכמי הביניים בין ישראל והפלסטינים הקימו את [[הרשות הפלסטינית]] בשורת הסכמים (הסכם אוסלו ב-[[1993]], [[הסכם קהיר (1994)|הסכם קהיר]] ב-[[1994]] ו[[הסכם וושינגטון]] ב-[[1995]]) אשר קיבלו עיגון בחוק הכנסת "חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה".{{הערה|[https://www.nevo.co.il/Law_Word/law01/177_006.doc חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), תשנ"ו-1996], באתר "נבו"}} נמסרו לרשות הפלסטינית סמכויות חקיקה ושיפוט בחלק גדול מן השטח, פרט לשטח שהוגדר כ"שטח C", בו נותרה על כנה מערכת דיני "התפיסה הלוחמתית".
 
נראה כי גם לאחר קריסת ההבחנה הביטחונית בין "[[שטח A]]", "שטח B" ו"שטח C" בעקבות [[האינתיפאדה השנייה]], לא חל שינוי במעמדם החוקי של ההסכמים, וכי מקום שבו ניתנה לרשות הפלסטינית סמכות שיפוט וחקיקה, זו נשמרה גם עם שובו של [[צה"ל]] לשטחים אלו.
 
==ראו גם==