פקודת סדרי השלטון והמשפט – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 7:
ב-[[29 באפריל]] [[1948]], לאור סיומו הקרוב של המנדט, שתוקפו עמד לפוג בחצות הלילה שבין 14 ל-[[15 במאי]] [[1948]] (שעות ספורות לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל), קיבל הפרלמנט הבריטי חוק, בשם "חוק פלשתינה" (Palestine Act, 1948), ולפיו כל החוקים שנחקקו בתקופת המנדט יחדלו מלחול בשטחה של [[ארץ ישראל]]. כן ברור היה ומובן, כי המדינה החדשה, שהיא גוף משפטי חדש השואף לעצמאות ולניתוק הקשרים עם השלטון הזר שקדם לו, חפץ במערכת משפטית עצמאית המנותקת מכל תלות בבריטניה, ובמיוחד כאשר מערכת משפטית זו כללה חוקים הסותרים את עצם מהותה של המדינה החדשה, כגון חוקים האוסרים על יהודים לעלות אל הארץ או חוקים האוסרים על יהודים לרכוש מקרקעין.
עם כל זאת ברור כי מדינה אינה יכולה להתקיים ללא מערכת של חוק ומשפט, וכי מערכת כזו אינה יכולה להיווצר בן לילה, יש מאין. עוד במעמד הקראת [[מגילת העצמאות]], ב-[[14 במאי]] [[1948]] פורסם "מנשר מועצת המדינה הזמנית"{{הערה|[[s:מנשר מיום ה' באייר תש"ח|מנשר מועצת המדינה הזמנית]]
ברור היה כי במנשר זה אין די, וארבעה ימים לאחר פרסום המנשר, ב-[[19 במאי]] [[1948]] פרסמה מועצת המדינה הזמנית את דבר החקיקה הראשון שלה - חוק בשם "פקודת סדרי השלטון והמשפט", ובו הוסדרו החוקים במדינה החדשה. עיקרו של החוק היה קבלת עיקר גופם של החוקים והתקנות הבריטיים שנחקקו בשנות המנדט, ברוח המנשר, וקביעת ההסדרים הקונסטיטוציוניים הבסיסיים של המדינה החדשה - רשויותיה וסמכויותיהן. תחולת הפקודה נקבעה רטרואקטיבית לליל שבת, ו' באייר תש"ח, 15 במאי 1948.
| |||